ארכיון לחודש אפריל, 2011

עבר על תנאי

לא עבר אפילו שבוע מאז שהזכרתי את הגישה הבכיינית לשינוי בשפה וכבר התפרסמה ב"הארץ" דוגמא לתפארת מדינת ישראל. באמת שהתלבטתי אם לטרוח ולהגיב על הטור הזה של צפי סער, עד שבא בן לי וולק והתנדב לעשות את העבודה המלוכלכת ב"דגש קל". אז למי שלא קרא, אני ממליץ על ביקור ב"דגש קל" לקבלת מנת שפיות קטנה.

אז כן, אהבתי, וגם רציתי להוסיף עוד קצת לגבי "היעלמות" ההווה. המשך »

תגובה אחת 

מוצא השפה האנושית.. אולי

הנה נושא שההגיון אומר שאסור לי לכתוב עליו, כי הוא נמצא בתפר בין כמה תחומים שבאף אחד מהם אני לא ממש מבין: בלשנות היסטורית, פונטיקה, טיפולוגיה לשונית ומודלים הסתברותיים. אבל לאור השטויות שכבר נכתבו על הנושא, הרבה יותר גרוע זה כבר לא יהיה.

אז כמו שאולי כבר קראתם בעתונים, מחקר חדש של חוקר בשם קוונטין אטקינסון מצא קשר בין עושר הפונמות בשפה לבין המרחק הגיאוגרפי שלה מאפריקה. וכמו שעיתונים אוהבים לעשות, המסקנות הזהירות והלא-חד-משמעיות של המחקר כבר הפכו בעיתונים לאמירה נחרצת: "מוצא כל השפות מאפריקה" המשך »

9 תגובות 

היום זה מחר

יש סוגי אנשים שעדיף לא להתווכח איתם. למשל, ילדים בני שלוש וחצי.

אתמול הבן הקטן שלי הסביר לי, בצורה ברורה ושיטתית, שהיום זה מחר. הטיעון הלך בערך ככה (לא במילים המדויקות האלה- זה מהרגעים האלה שגורמים לי לתהות למה אני לא מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו ביד): "אתמול אמא לא הרשתה לי לראות סרט, אבל היא הבטיחה שמחר אני אוכל לראות. היא התכוונה להיום, כי זה היום שאחרי אתמול, אז היום זה מחר, אז אפשר לראות עכשיו את הסרט?"

יכולתי אולי להסביר לו שזה לא בדיוק ככה, שהיום זה לא באמת מחר; שזה לא שהוא באמת עלה כאן על איזה באג בשפה, על איזו לולאה מילולית בזמן שתאפשר לנו להסתובב לנצח במעגלים אינסופיים; שהביטויים "היום", ו"מחר" הם ביטויים דאיקטיים ש"חתיכת" הזמן שהם "מצביעים" עליה היא פונקציה של זמן הדיבור, כך ש"מחר" של אתמול זה לא "מחר" של היום (אבל זה כן "היום" של היום), כמו ש"אני" שלו זה לא "אני" שלי (כי אחרת לפי אותו הגיון, אם א' אומר ל-ב' I love you אז היה נובע ש-ב' לא יכול לענות But I don't love you בלי ליצור סתירה, מה שהיה יכול להיות מאד נוח אם זה היה ככה בחיים). יכולתי אולי לנסות להסביר לו את כל זה, אבל הרבה יותר פשוט לשים לו סרט. מה גם שאחרי הכל הוא צדק, ובאמת הגיע לו סרט, איך שלא ננסח את זה.

5 תגובות 

Dead man running

כן, זה אני. אני לא יודע אם חזרתי, אבל אני לפחות עושה נסיון. מאז שהבלוג הזה הפך לרדום, קיבלתי לא מעט פניות מקוראים שביקשו ממני לחזור לכתוב; אז תודה לכולם, טוב לדעת שיש מי שטורח לקרוא, ואני אעשה כמיטב יכולתי. מכיוון שהבעיה העיקרית היא זמן (או העדרו), אני מניח שהנטיה תהיה לפוסטים קצרים יותר מבעבר. אבל אל תתפסו אותי במילה.

אז מאיפה מתחילים (שוב)? אין כמו לצטט כותרות תמוהות מהעיתון, ולמרבה הצער הכותרת שלא יכולתי שלא להיטפל אליה הפעם היא כותרת לא עליזה במיוחד מ"הארץ": "מת רץ במרתון ת"א שהתמוטט במהלך הריצה". כמה משמעויות לא סבירות (חוץ מהמשמעות האמיתית) יש למשפט הזה? אני מצאתי שתיים:

  1. אדם מת רץ במרתון; המרתון התמוטט במהלך הריצה.
  2. אחד מרצי המרתון מת; המרתון התמוטט במהלך הריצה.

העובדה שאפשר לפרש את צירוף הזיקה "שהתמוטט במהלך הריצה" כמתאר את המרתון נובעת מהעובדה הפשוטה ש"מרתון" הוא שם עצם שכל מה שמפריד בינו לבין צירוף הזיקה הוא שם עצם נוסף, "ת"א", שיוצר איתו צירוף סמיכות (למעשה, אפשר לתהות אם אין כאן משמעות נוספת, שבה צירוף הזיקה מתאר את ת"א; אני מניח שזה נפסל בגלל שהמילה "תל אביב", כמו שמות ערים אחרות, היא משום מה נקבה).

לגבי דו המשמעות הנוספת, בתחילת הכותרת ("מת רץ"), זו תוצאה של "קונספירציה" בין מספר פרטים מקריים:

  • המילה "מת" יכולה להיות או פועל בעבר, או פועל בהווה, או שם תואר (שנגזר כנראה מהפועל בהווה)
  • שמות תואר בעברית יכולים להופיע ללא שם עצם בעמדות שבד"כ דורשות שמות עצם (או צירופים שמניים); אפשר לטעון שבמקרים האלה, שם התואר משמש למעשה כשם עצם
  • המילה "רץ" יכולה להיות או פועל בעבר, או פועל בהווה, או שם עצם
  • עברית מאפשרת (בכפוף למגבלות מסוימות) גם את סדר המילים נושא-פועל וגם את הסדר פועל-נושא

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הפסיכו-בלשנית התיאורטית: באיזה שלב בקריאת הכותרת אנחנו כבר יודעים (עם או בלי להיות מודעים לכך) מה הניתוח הנכון, ואיך בעצם אנחנו מגיעים לזה? בספרות על עיבוד משפטים יש שתי גישות מרכזיות: לפי הגישה המודולרית, כשאנחנו קוראים משפט אנחנו מפעילים בשלב ראשון רק שיקולים תחביריים, ומחפשים ניתוח תחבירי שעונה על כל תנאי התחביר; רק בשלב מאוחר יותר מופעלים שיקולים סמנטיים ושיקולי ידע העולם, שעשויים להוביל אותנו לפסול את הניתוח הראשוני. הגישה הנגדית טוענת ששיקולי משמעות מופעלים בו זמנית עם השיקולים התחביריים, ולא רק בשלב מאוחר יותר.

לפי הגישה הראשונה, אם בחרנו בשלב ראשון לנתח את המילה "מת" כתואר/שם עצם, לפי חוקי התחביר נוכל להמשיך ולבנות ניתוח למשפט כולו, אבל זה יהיה ניתוח בלתי סביר בעליל; לפי גישה זו, רק בסוף קריאת המשפט נפעיל את השיקולים הסמנטיים ונבין שטעינו בניתוח. אם, לעומת זאת, נבחר להתחיל מלנתח את "מת" כפועל, נוכל להגיע מיד לניתוח הנכון גם בלי להפעיל שיקולים סמנטיים.

לפי הגישה השניה, לעומת זאת, אם נתחיל מהניתוח השגוי של "מת" כתואר/שם עצם, נוכל להבין שמשהו לא בסדר כבר אחרי המילה השניה (כי מתים לא נוהגים לרוץ), וכבר בשלב זה נוכל לתקן את הניתוח.

אז איזה מודל מתאר טוב יותר את התוצאות? קשה לדעת בלי לבדוק בצורה שיטתית את אופן הקריאה של מדגם גדול מספיק של קוראים. למעשה יש לא מעט מחקרים שכללו ניסויים מהסוג הזה בדיוק, שבדקו השפעות של סבירות (plausibility) על תהליך העיבוד; התוצאות, כמו בכל מדע רציני, לא ממש עקביות…

ולסיום, אם אנחנו כבר בענייני מוות, הנה ציוץ מטוויטר של ה"אוזן השלישית": "נמנע ממשחק מילים מתבקש ונכבד את מותו של סידני לומט הבמאי הותיק, שמת הלילה, לאחר שנכנע למחלת הסרטן." אז זהו, שבעצם לא נמנעתם. אני מניח שאפשר אולי לנתח את (אי-)קיומו של משחק המילים שלא נכתב על בסיס אחד מעקרונות השיח של גרייס: אם הזכרתם משחק מילים מתבקש, כנראה שיש כזה והוא רלוונטי, ולנו כקוראים נשאר רק לפענח למה בעצם התכוונתם. אז אולי לא עמדתם בפיתוי, אבל לפחות עשיתם את זה בסטייל.

אין תגובות