ארכיון לקטגוריה פרגמטיקה

מי זה התינוק הזה?

שידרגתי את הבלוג לוורדפרס 3.4, שבא עם אינטגרציה משופרת עם טוויטר, ולרגל האירוע הנה ציוץ שמשך את תשומת הלב שלי, ולא רק מהסיבה שאתם חושבים: המשך »

6 תגובות 

צרפת של חיטה

עובדה בסיסית ומוכרת לגבי השפה האנושית היא שיש שמות עצם ספירים (count nouns), ויש בלתי ספירים (mass nouns). לשמות ספירים יש צורת יחיד וצורת רבים (למשל, "כלב" ו"כלבים"), ואפשר לתאר כמות שלהם בעזרת מספרים ("שלושה כלבים"). לשמות בלתי ספירים יש צורת יחיד (למשל, "חלב" או "אורז"), אבל צורת הרבים שלהם, אם יש כזו, היא בד"כ בעלת משמעות של סוגים ("יינות", "סוכרים") או של מה שאפשר לתאר כ"חבילות" (למשל, "בירות" או "גשמים"); מה שאי אפשר לעשות עם שם עצם בלתי ספיר זה, כמובן לספור: אי אפשר להגיד "שתיתי שלושה חלבים" או "אכלתי עשרים אורז" (אבל אפשר "שתיתי שלוש בירות", ואז למעשה משתמשים בשם העצם "בירה" בתור שם עצם ספיר, במשמעות של "כוסות/בקבוקי בירה", ולא כשם בלתי ספיר).

אז איך בכ"ז מתארים כמות של משהו בלתי ספיר? בעזרת ביטויים שמתארים יחידות מידה: "שלוש כוסות חלב", "עשרים גרגרי/כפיות/כפות/קערות אורז", "500 מיליליטר בירה", וכו'. היות והמילים שמשמשות כתיאורי מידה הן בעצמן בד"כ שמות עצם, מתקבלים לעתים צירופים דו משמעיים: "שלושה בקבוקי יין" יכול לתאר כמות מסוימת של יין, או שלושה בקבוקים; "חמש שקיות של במבה" יכול לתאר כמות של במבה, או מספר של שקיות; וכו'. יש שפות שמאפשרות במקרים מסוימים להבחין בין שתי המשמעויות: באנגלית, הסיומת ful יכולה להפוך שם עצם לתיאור כמות חד משמעי: spoonful, truckful, bucketful, handful וכו'. (ולמי שמתעניין באספקטים הסמנטיים והתחביריים של המבנים הללו, אני ממליץ על תמסירי ההרצאות של סוזן רוטשטיין בנושא, כמו למשל זה או זה).

עד כאן, הכל ברור ומוכר. ופתאום יום אחד אני נתקל בדרך נוספת שלא היכרתי למדוד כמות של משהו שמתואר בשם עצם בלתי ספיר:

"Climate change cuts a France's worth of wheat out of global agriculture"
(Ars Technica)

המשך »

2 תגובות 

עבר על תנאי

לא עבר אפילו שבוע מאז שהזכרתי את הגישה הבכיינית לשינוי בשפה וכבר התפרסמה ב"הארץ" דוגמא לתפארת מדינת ישראל. באמת שהתלבטתי אם לטרוח ולהגיב על הטור הזה של צפי סער, עד שבא בן לי וולק והתנדב לעשות את העבודה המלוכלכת ב"דגש קל". אז למי שלא קרא, אני ממליץ על ביקור ב"דגש קל" לקבלת מנת שפיות קטנה.

אז כן, אהבתי, וגם רציתי להוסיף עוד קצת לגבי "היעלמות" ההווה. המשך »

תגובה אחת 

היום זה מחר

יש סוגי אנשים שעדיף לא להתווכח איתם. למשל, ילדים בני שלוש וחצי.

אתמול הבן הקטן שלי הסביר לי, בצורה ברורה ושיטתית, שהיום זה מחר. הטיעון הלך בערך ככה (לא במילים המדויקות האלה- זה מהרגעים האלה שגורמים לי לתהות למה אני לא מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו ביד): "אתמול אמא לא הרשתה לי לראות סרט, אבל היא הבטיחה שמחר אני אוכל לראות. היא התכוונה להיום, כי זה היום שאחרי אתמול, אז היום זה מחר, אז אפשר לראות עכשיו את הסרט?"

יכולתי אולי להסביר לו שזה לא בדיוק ככה, שהיום זה לא באמת מחר; שזה לא שהוא באמת עלה כאן על איזה באג בשפה, על איזו לולאה מילולית בזמן שתאפשר לנו להסתובב לנצח במעגלים אינסופיים; שהביטויים "היום", ו"מחר" הם ביטויים דאיקטיים ש"חתיכת" הזמן שהם "מצביעים" עליה היא פונקציה של זמן הדיבור, כך ש"מחר" של אתמול זה לא "מחר" של היום (אבל זה כן "היום" של היום), כמו ש"אני" שלו זה לא "אני" שלי (כי אחרת לפי אותו הגיון, אם א' אומר ל-ב' I love you אז היה נובע ש-ב' לא יכול לענות But I don't love you בלי ליצור סתירה, מה שהיה יכול להיות מאד נוח אם זה היה ככה בחיים). יכולתי אולי לנסות להסביר לו את כל זה, אבל הרבה יותר פשוט לשים לו סרט. מה גם שאחרי הכל הוא צדק, ובאמת הגיע לו סרט, איך שלא ננסח את זה.

5 תגובות 

Dead man running

כן, זה אני. אני לא יודע אם חזרתי, אבל אני לפחות עושה נסיון. מאז שהבלוג הזה הפך לרדום, קיבלתי לא מעט פניות מקוראים שביקשו ממני לחזור לכתוב; אז תודה לכולם, טוב לדעת שיש מי שטורח לקרוא, ואני אעשה כמיטב יכולתי. מכיוון שהבעיה העיקרית היא זמן (או העדרו), אני מניח שהנטיה תהיה לפוסטים קצרים יותר מבעבר. אבל אל תתפסו אותי במילה.

אז מאיפה מתחילים (שוב)? אין כמו לצטט כותרות תמוהות מהעיתון, ולמרבה הצער הכותרת שלא יכולתי שלא להיטפל אליה הפעם היא כותרת לא עליזה במיוחד מ"הארץ": "מת רץ במרתון ת"א שהתמוטט במהלך הריצה". כמה משמעויות לא סבירות (חוץ מהמשמעות האמיתית) יש למשפט הזה? אני מצאתי שתיים:

  1. אדם מת רץ במרתון; המרתון התמוטט במהלך הריצה.
  2. אחד מרצי המרתון מת; המרתון התמוטט במהלך הריצה.

העובדה שאפשר לפרש את צירוף הזיקה "שהתמוטט במהלך הריצה" כמתאר את המרתון נובעת מהעובדה הפשוטה ש"מרתון" הוא שם עצם שכל מה שמפריד בינו לבין צירוף הזיקה הוא שם עצם נוסף, "ת"א", שיוצר איתו צירוף סמיכות (למעשה, אפשר לתהות אם אין כאן משמעות נוספת, שבה צירוף הזיקה מתאר את ת"א; אני מניח שזה נפסל בגלל שהמילה "תל אביב", כמו שמות ערים אחרות, היא משום מה נקבה).

לגבי דו המשמעות הנוספת, בתחילת הכותרת ("מת רץ"), זו תוצאה של "קונספירציה" בין מספר פרטים מקריים:

  • המילה "מת" יכולה להיות או פועל בעבר, או פועל בהווה, או שם תואר (שנגזר כנראה מהפועל בהווה)
  • שמות תואר בעברית יכולים להופיע ללא שם עצם בעמדות שבד"כ דורשות שמות עצם (או צירופים שמניים); אפשר לטעון שבמקרים האלה, שם התואר משמש למעשה כשם עצם
  • המילה "רץ" יכולה להיות או פועל בעבר, או פועל בהווה, או שם עצם
  • עברית מאפשרת (בכפוף למגבלות מסוימות) גם את סדר המילים נושא-פועל וגם את הסדר פועל-נושא

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הפסיכו-בלשנית התיאורטית: באיזה שלב בקריאת הכותרת אנחנו כבר יודעים (עם או בלי להיות מודעים לכך) מה הניתוח הנכון, ואיך בעצם אנחנו מגיעים לזה? בספרות על עיבוד משפטים יש שתי גישות מרכזיות: לפי הגישה המודולרית, כשאנחנו קוראים משפט אנחנו מפעילים בשלב ראשון רק שיקולים תחביריים, ומחפשים ניתוח תחבירי שעונה על כל תנאי התחביר; רק בשלב מאוחר יותר מופעלים שיקולים סמנטיים ושיקולי ידע העולם, שעשויים להוביל אותנו לפסול את הניתוח הראשוני. הגישה הנגדית טוענת ששיקולי משמעות מופעלים בו זמנית עם השיקולים התחביריים, ולא רק בשלב מאוחר יותר.

לפי הגישה הראשונה, אם בחרנו בשלב ראשון לנתח את המילה "מת" כתואר/שם עצם, לפי חוקי התחביר נוכל להמשיך ולבנות ניתוח למשפט כולו, אבל זה יהיה ניתוח בלתי סביר בעליל; לפי גישה זו, רק בסוף קריאת המשפט נפעיל את השיקולים הסמנטיים ונבין שטעינו בניתוח. אם, לעומת זאת, נבחר להתחיל מלנתח את "מת" כפועל, נוכל להגיע מיד לניתוח הנכון גם בלי להפעיל שיקולים סמנטיים.

לפי הגישה השניה, לעומת זאת, אם נתחיל מהניתוח השגוי של "מת" כתואר/שם עצם, נוכל להבין שמשהו לא בסדר כבר אחרי המילה השניה (כי מתים לא נוהגים לרוץ), וכבר בשלב זה נוכל לתקן את הניתוח.

אז איזה מודל מתאר טוב יותר את התוצאות? קשה לדעת בלי לבדוק בצורה שיטתית את אופן הקריאה של מדגם גדול מספיק של קוראים. למעשה יש לא מעט מחקרים שכללו ניסויים מהסוג הזה בדיוק, שבדקו השפעות של סבירות (plausibility) על תהליך העיבוד; התוצאות, כמו בכל מדע רציני, לא ממש עקביות…

ולסיום, אם אנחנו כבר בענייני מוות, הנה ציוץ מטוויטר של ה"אוזן השלישית": "נמנע ממשחק מילים מתבקש ונכבד את מותו של סידני לומט הבמאי הותיק, שמת הלילה, לאחר שנכנע למחלת הסרטן." אז זהו, שבעצם לא נמנעתם. אני מניח שאפשר אולי לנתח את (אי-)קיומו של משחק המילים שלא נכתב על בסיס אחד מעקרונות השיח של גרייס: אם הזכרתם משחק מילים מתבקש, כנראה שיש כזה והוא רלוונטי, ולנו כקוראים נשאר רק לפענח למה בעצם התכוונתם. אז אולי לא עמדתם בפיתוי, אבל לפחות עשיתם את זה בסטייל.

אין תגובות 

יש למישהו פרגמטיקה למכירה?

לא בדיוק בלשנות, אבל בהמשך לפוסט על מנוע החיפוש הסמנטי Powerset, הגיעו עכשיו החדשות הצפויות: מיקרוסופט קונה את פאוורסט. הפוסט בבלוג שלהם שבו הם מסבירים את העסקה נשמע כמו משהו שאפשר לתמצת בארבע מילים: "היינו צריכים את הכסף".

אין לי שום כוונה להסתיר את חוסר החיבה שלי (אם לנסח את זה בעדינות) למיקרוסופט ולמוצרים שלהם (ולמי שתוהה, אני מסתדר נהדר בלי אף תוכנה שלהם). בהקשר של פאוורסט, אני יכול רק לקוות שהמעבר לידיים של מיקרוסופט לא יוליד בסופו של דבר עוד זוועה בנוסח ה-paperclip הנורא, שאולי (?) היה לו איזשהו ידע סמנטי מאד בסיסי, אבל היתה לו גם בעיה לא קטנה בפרגמטיקה. כמו שכל סטודנט לבלשנות יודע, לא מספיק לדעת את המשמעות המילולית של מילה או של משפט, צריך גם לדעת באילו תנאים מתאים להשתמש בהם: מי שבתשובה לשאלה "יש לך שעון" עונה פשוט "כן", מבין אולי את התוכן המילולי (הסמנטיקה), אבל לא מבין את תנאי השימוש בתוך הקשר (הפרגמטיקה). כלל בסיסי בפרגמטיקה, אחד מכללי השיח של Grice, הוא כלל הכמות: תן בדיוק את כמות האינפורמציה הנחוצה, לא יותר ולא פחות. זו כנראה אחת הבעיות שממנה סבל אותו יצור מעצבן ב-Office, שלא היסס בכל הזדמנות לספק אינפורמציה חיונית כמו "It looks like you're writing a letter", ושהצליח להוציא מדעתו כל מי שאי פעם השתמש בתוכנה הזו, כמו שמעידה כמות הפארודיות (למשל, זו, זו, זו או זו). יש כמובן גבול למידת האינטיליגנציה שלה אפשר לצפות; אבל למגבלות הטכנולוגיות הצטרפו כנראה גם שיקולים לא ממש מקצועיים, כמו הרצון להמשיך ולשווק מוצרים שאשת הבוס היתה מעורבת בהם. בקיצור, אני יכול רק לקוות בשביל פאוורסט שהם יצליחו, למרות כל זה, להפוך את הטכנולוגיה שלהם למשהו שלא ייראה כמו עוד מוצר של מיקרוסופט.

אמרתי שזה לא בדיוק פוסט על בלשנות, לא?

אין תגובות 

לא נעים

כותרת מהארץ היום: "שלושה בני אדם נהרגו הבוקר בשתי תאונות". לכותרת הזו יש כמובן משמעות אחת סבירה (היו שתי תאונות עם הרוגים, שבסה"כ נהרגו בהן שלושה אנשים- כפי שכותרת המשנה אכן מפרטת); אבל בנוסף, יש גם לפחות משמעות אחת לחלוטין לא סבירה: יש שלושה בני אדם שכל אחד מהם נהרג הבוקר בשתי תאונות. לא נעים. המשך »

אין תגובות 

900,000 עופות

כותרת ב"הארץ" היום– "900 אלף עופות לא נשחטו" – מדגימה יפה את חלוקת התפקידים בין המשמעות המילולית (שנקבעת על-ידי כללי הסמנטיקה) להקשר.

המשמעות המילולית של הכותרת היא טענה די טריביאלית: ישנם (בעולם) 900,000 עופות שלא נשחטו. מבחינת תנאי האמת של המשפט, קרוב לוודאי שהוא אמיתי מדי יום: בהנחה שבכל רגע נתון יש בעולמנו לפחות 900,000 עופות חיים, נובע שישנם 900,000 עופות שלא נשחטו. לא בדיוק ידיעה מרעישה. המשך »

3 תגובות 

אני ואתה

לכאורה, מה יותר פשוט ומובן מאליו מהמשמעות של המילים "אני" ו"אתה"? אבל כשחושבים על כך לעומק, רכישת המשמעות של מילים אלה (השייכות לקבוצה הכללית יותר של כינויי גוף דאיקטיים) מעוררת שאלות לא פשוטות. בפרט, האובייקט שאליו הן מתייחסות עשוי להשתנות ממשפט למשפט: בשיחה טיפוסית, מה שהיה "אני" במשפט אחד יכול להפוך להיות "אתה" במשפט הבא, וחוזר חלילה.

האחיין שלי בן שנה וחצי. הוא אומר "אתה" ומצביע על עצמו, ואומר "אני" כשהוא מדבר על אדם אחר. המשך »

8 תגובות