ארכיון לקטגוריה פונטיקה ופונולוגיה

תהיות על התפתחות הכתב

יש אנשים שמקדישים את חייהם למחקר היסטורי של התפתחות הכתב, מפשפשים בחרסים, נוברים במגילות, מנסים לגלות מי המציא את הכתב, מי העתיק ממי, וכו'. אבל אני לא אחד מהם.

לי יש תהיה מסוג אחר לגמרי לגבי התפתחות הכתב. כשילד בכיתה אלף מגיע לשליטה מספיק טובה בקריאה וכתיבה של אותיות דפוס, הוא עובר לשלב הבא: כתב. לא, לא כּתב (ktav) עם דגש ב-כּ', אלא כתב (xtav), בלי דגש. פשוט תשאלו ילד בכיתה אלף והוא יגיד לכם. (ולמי שלא רגיל לתעתיק פונטי: x מסמן את הצליל של כ' לא דגושה, או של ח' לא גרונית).

אז מאיפה בא בעצם ה-xtav הזה? זה לא שהילדים לא שומעים את המילה ktav- הם שומעים גם שומעים; והם גם רואים אותה, כתובה ומנוקדת:

otiyot

ובכל זאת, הם יודעים מה הם לומדים: xtav.

אני מניח שאני לא היחיד שחושב שמערכת חוקי הבג"ד כפ"ת שלמדנו בשיעורי לשון שבורה לגמרי ולא ממש עובדת בעברית המדוברת של ימינו (ולכן צריך להשקיע זמן ומאמץ כדי ללמוד אותה בבי"ס). לאור זאת, הציפיה הטבעית היא שילדים פשוט "יקפיאו" את הצורה הבסיסית של כל מילה: ובאמת, שום ילד לא יגיד שהוא משחק be-xadur (בכדור) אלא be-kadur (בכּדור); וכד'. אבל "כתב" לא עובד ככה: הילדים רואים ושומעים את המילה ktav, אבל אותה הם דווקא לא "מקפיאים". יכול להיות שהשרידים שעוד כן קיימים (בדיבור) לחוקי הבג"ד כפ"ת מצליחים להשיג מטרה אחת בלבד: לעשות לילדים סלט בראש. נכון, הם שומעים (ורואים) ktav, אבל גם bi-xtav (כמו בשער החוברת). למרבה הצער, הילדים לא יכולים להגיע למסקנה פשוטה כמו "לא ייתכן x/f/v בראש מילה" כשהם שומעים מילים כמו xatul, xaver, xnun או vered (שאי אפשר לצפות שילד בכיתה א' יידע שהן מתחילות דווקא ב-ח' וב-ו' ולא ב-כ' וב-ב'); ואם מתעקשים על מילים שמתחילות ב-כ' או ב-פ, אז גם xrom (כרום), fisfus (פיספוס) או floc (פלוץ). והמסקנה הבלתי נמנעת עבור הילדים, שבסה"כ מנסים לעשות קצת סדר בבלגן: אין כאן שום חוקיות. או במינוח המדעי המקובל: סמטוחה.

ועדיין, אם הם שומעים ktav אז למה להם בעצם להפוך את זה ל-xtav? יש שני סוגי הסברים שעולים בדעתי. ההסבר הראשון הוא שבפועל המקביל הם שומעים גם k וגם x: מצד אחד יש את katav/katavti וכו', ומהצד השני יש lixtov/tixtevu. ואולי מסיבה כלשהי (שאין לי מושג מהי) ה-x נתפס אצל הילדים כצורה הבסיסית (והסבר דומה אולי יעבוד גם לגבי מילים כמו ftax/ptax). וההסבר השני הוא שאולי יש כאן תהליך פונולוגי שקשור למבנה ההברה, שבעברית המודרנית (בניגוד לעברית של שיעורי לשון בבי"ס) יכולה בקלות להכיל רצף של 2 או יותר עיצורים בתחילתה; ובמקרה כזה, לשפות רבות יש "העדפות" בדבר רצף "טוב" יותר או פחות.

מה הכיוון הנכון להסבר? אין לי מושג. אם למישהו יש רעיון, או אולי הסבר יותר מוצלח, אני אשמח לשמוע.

 

6 תגובות 

מה ההבדל בין רובוט לקוקוס?

במהלך העבודות על הכנת תחפושת רובוט לשני הבנים שלי, מצאתי את עצמי תוהה איך בעצם הוגים את הרבים של "רובוט": ròbotim או robòtim? למרות שיש לי (וכנראה לרוב דוברי העברית) העדפה לגרסה  עם הטעם על ההברה הראשונה, גם האפשרות של הטעם על ההברה השניה באה בחשבון מבחינתי. השאלה הבלשנית היא למה בעצם יש כאן התלבטות בכלל?

כמובן שאי אפשר לשאול את השאלה הזו בלי לקחת בחשבון שהמילה "רובוט" היא מילת שאילה (loan word), כלומר מילה שהגיעה לשפה אחת משפה אחרת. מילות שאילה הן נושא מעניין מאד מבחינה בלשנית: גם בגלל שהן מדגימות אילו חוקי דקדוק עדיין פעילים בשפה (וחלים גם על מילים "טריות") ואילו חוקים כבר לא ממש בשימוש פעיל (ולכן מוגבלים לצורות קיימות ולא חלים על מילים חדשות בשפה); וגם בגלל שלעתים קרובות יש להן מבנה שמאתגר את חוקי השפה ה"קולטת", מה שמאפשר לראות מה סדרי העדיפויות של השפה כשצריך לעשות פשרות.

במקרה של רובוטים, אחד הדברים הראשונים שבולטים הוא ששתי התנועות של צורת היחיד נשמרות ללא שינוי בצורת הרבים, בניגוד למה שקורה במילים עבריות "ותיקות" (טופס-טפסים, בוטן-בוטנים, חלק-חלקים…). ובניגוד למילים עבריות ותיקות, הטעם ברבים הוא לא על סיומת הרבים: בניגוד למילים כמו ספרים, עבדים, גלמים, וכו', אף דובר עברית לא יגיד robotìm, עם טעם על -ים. המילה רובוטים לא חריגה כאן: שמירת ההברות וההמנעות מטעם על סיומת הרבים הן תכונות של הרבה מילות שאילה בעברית שצורת היחיד שלהן היא עיצור-תנועה-עיצור-תנועה-עיצור, עם טעם על התנועה הראשונה: גימיק, שיבר, לוטוס, חומוס, וירוס, סינוס, מיתוס, סירופ, קוקוס, הוביט…

אבל בניגוד ל"רובוט", הרבים של כל המילים הנ"ל הם בהכרח עם הטעם על ההברה הראשונה: אף אחד לא יגיד gimìkim, mitòsim, kokòsim וכד'. מה שמחזיר אותנו לתהיה המקורית: למה ב"רובוטים" הטעם על ההברה השניה לא נשמע רע כ"כ?

אני חושש שכאן אין לי הסבר יותר מעניין מאשר ההשערה שאולי בכ"ז יש כאן עניין היסטורי. המילה "רובוט" נולדה בצ'כית, וייתכן שלעברית היא הגיעה עם הטעם בצורת הרבים על ההברה השניה (והעובדה שאחוז ניכר מדוברי העברית הם דוברים ילידיים של שפות סלביות אולי גם היא שיחקה תפקיד). אבל גם אם זו הסיבה, זה עדיין לא אומר שדוברי העברית סוחבים איתם דקדוק צ'כי קטן בראש; סביר יותר שעבור חלק מדוברי העברית של ימינו (כמוני למשל), המילה "רובוט" מאוחסנת בלקסיקון המנטלי שלנו גם בצורת היחיד וגם בצורת הרבים, כי צורת הרבים היא לא צפויה.

ואם בכ"ז ננסה לגרד כאן איזה הסבר שמבוסס על החוקיות הפנימית של השפה במצבה הנוכחי (=הסבר סינכרוני), ייתכן שהעובדה שיש גם את המילה "רובוטיקה", עם הטעם על ההברה השניה, משחקת איזשהו תפקיד בלאפשר את אותו מיקום לטעם גם ב"רובוטים". אם יש משהו באפשרות הזו- אין לי מושג. ואם יש למישהו הסבר מוצלח יותר, אשמח לשמוע.

10 תגובות 

אתם לא חייבים להגרי(א) איתי

לפעמים אנחנו שוכחים עד כמה המשימה של שימוש בשפה היא משימה מורכבת, ולא מספיק נותנים קרדיט למוח שלנו על העבודה המדהימה שהוא עושה. אבל גם בתוכנה הכי משוכללת יש פה ושם באגים, ולפעמים הבאגים האלה הם הדבר הכי נחמד שיש.

בשבוע שעבר הוזמנתי לתת הרצאה באוניברסיטה העברית. למרות שהרצאות בבלשנות הן בד"כ באנגלית, בפורום המצומצם שבו היה מדובר התבקש שנדבר בעברית.  סייגתי את העניין בכך שאני מקווה שלא תהיה לי בעיה עם הטרמינולוגיה בעברית, כי למעשה אני כמעט אף פעם לא מדבר על בלשנות בעברית: אני מלמד באנגלית (כי הבלשנות בבר אילן היא במסגרת המחלקה לאנגלית); כנסים בבלשנות, גם בארץ, הם באנגלית; וגם מאמרים שאני כותב, אפילו אם הם עוסקים בעברית, הם כמעט תמיד באנגלית. למעשה, הבלוג הזה הוא כמעט המקום היחיד שבו אני עוסק בבלשנות בעברית. לכן היה סביר לצפות שבמוקדם או במאוחר אני אתקל במונח מקצועי שאני לא יודע, או לא זוכר, איך אומרים אותו בעברית.

לא עברו חמש דקות מתחילת ההרצאה, והמוח שלי פתר בעיה שכזו עוד לפני שהספקתי להבין שהיא קיימת. נושא ההרצאה היה משפטים עם האוגד "זה", כמו "זבוב במרק זה בריא" או "שני אורחים זה מעצבן". הבעיה העיקרית שרציתי לדון בה היא העדר ההתאם במשפטים כאלה: לא משנה אם הנושא הוא יחיד או רבים, זכר או נקבה- האוגד נשאר "זה", והפרדיקט, אם הוא שם תואר, נשאר בצורת הזכר יחיד (למשל, אי אפשר להגיד "זבובים במרק זה בריאים"). ופתאום מצאתי את עצמי אומר שבניגוד למשפטים עם האוגד "הוא", במשפטים עם "זה" הנושא לא יכול להגרי עם האוגד.

מאיפה בא לי "להגרי"? המונח האנגלי הוא to agree. ולמרות שיש מונח עברי (להתאים), המוח שלי החליט כנראה שזה לא זה, ושיש דרך טובה יותר לעברת את המונח האנגלי. אני יכול לחשוב על כמה גורמים ש"קשרו קשר" כאן:

  • מספר העיצורים ב-agree הוא כזה שיכול להשתלב בקלות בפועל עברי ב"הפעיל"
  • בין שני העיצורים ב-agree אין תנועה, כמו בין שני העיצורים הראשונים של השורש ב"להפעיל"
  • ההקבלה בין התנועות ב-agree לתנועות ב"להפעיל": a-i
  • העובדה שיש פועל עברי כמעט זהה, "להקריא", שנבדל מ"להגרי(א)" רק בתכונית פונולוגית אחת (העיצור הבלתי קולי k לעומת העיצור הקולי g)
  • העובדה ש"להתאים" הוא פועל שהמשמעות הנפוצה שלו היא המשמעות של תיאור מצב או תכונה סטטית (למשל "המכסה מתאים לסיר"), בניגוד למשמעות התיאורטית של to agree שאליה התכוונתי, שניתן לתרגם גם כ"ליצור התאם"

וכמובן, העובדה הפשוטה שאני לא משתמש לעתים קרובות במונח העברי, ולכן המונח האנגלי היה לי "על קצה הלשון", ורק צריך היה למצוא דרך לשלב אותו בסביבה העברית.

היפה כאן הוא התפקיד המרכזי של המרכיב הפונולוגי: אני לא חושב שהיה יוצא לי "הגריאו" בעבר, או "מגריאים" ברבים; ההתאמה המושלמת בצורת המקור היוותה כאן כנראה תנאי הכרחי ל"מיזוג" בין המילה האנגלית לתבנית העברית.

אז אתם לא חייבים להגרי(א) איתי, אבל לדעתי זו מילה נפלאה.

 

6 תגובות 

arnavonanasi

לפעמים לא צריך ללכת רחוק ולחפש עובדות אקזוטיות; לפעמים הן ממש מתחת לאף. למשל, לגבי השאלה אם בדיבור רגיל יש "רווחים" בין המילים. נכון, אפשר להקליט דוברים ולשבת עם תוכנות לעיבוד קול כדי לנתח את ההקלטות ולמדוד באופן אובייקטיבי אם יש או אין הפסקות בין המילים. אבל לפעמים התשובה פשוט מונחת לפניך.

הבן הקטן שלי צייר בגן ציור לאמא ואבא, לכבוד ראש השנה. הגננת כתבה בשמו את הברכה שהוא הכתיב לה, וגם הוסיפה הערות לציור, כמו שהוא ביקש, כדי שנבין מה מצויר. ומה שמצויר זה זה:

כן, אתם רואים נכון: ארנבון הנשיא.

אז מה זה ארנבון הנשיא? תנסו להגיד את זה בקול כמה פעמים.

עדיין לא?

השיחה בטח הלכה בערך ככה:

  • איזה ציור יפה! מה ציירת, ארנבת?

  • לא, זה לא ארנבת, זה ארנבון. ארנבון ננסי.

  • איזה ארנבון?

  • ארנבון ננסי.

(שתיקה של כמה שניות)

  • ארנבון הנשיא?

  • כן.

(שוב שתיקה; בראשה מתרוצצת מחשבה, "ילד מתוק, אבל קצת מוזר… טוב, גם ההורים שלו קצת מוזרים")

  • טוב.. אתה רוצה שאני אכתוב מה זה, שאמא ואבא ידעו?

  • כן.

אז בקיצור, אם היה לכם ספק שאין ממש רווח בין מילים בשפה מדוברת "נורמלית", ואם משחקים כמו "akokustasheleg" (משפט של 3 מילים שמשום מה אנשים בשום אופן לא מצליחים לפענח) או האזנה לדיבור בשפה זרה לא משכנעים אותכם, אני מקווה שעכשיו השתכנעתם.

5 תגובות 

של מי הלמבדה הזאת?

עבר כבר יותר משבוע מאז שנתקלתי בשיר המקסים הזה שאמור לגרום לכל בלשן או סטודנט לבלשנות לחייך מאוזן לאוזן (ולמי שרוצה, הנה המילים); סוגריים מרובעים ותכוניות מעולם לא נשמעו כ"כ רומנטיים. המשך »

2 תגובות 

מוצא השפה האנושית.. אולי

הנה נושא שההגיון אומר שאסור לי לכתוב עליו, כי הוא נמצא בתפר בין כמה תחומים שבאף אחד מהם אני לא ממש מבין: בלשנות היסטורית, פונטיקה, טיפולוגיה לשונית ומודלים הסתברותיים. אבל לאור השטויות שכבר נכתבו על הנושא, הרבה יותר גרוע זה כבר לא יהיה.

אז כמו שאולי כבר קראתם בעתונים, מחקר חדש של חוקר בשם קוונטין אטקינסון מצא קשר בין עושר הפונמות בשפה לבין המרחק הגיאוגרפי שלה מאפריקה. וכמו שעיתונים אוהבים לעשות, המסקנות הזהירות והלא-חד-משמעיות של המחקר כבר הפכו בעיתונים לאמירה נחרצת: "מוצא כל השפות מאפריקה" המשך »

9 תגובות 

משטרת השפה ומחקר בלשני

לפי כתבה שהתפרסמה ב-ynet בשבוע שעבר, הצנזורה שהופעלה על-ידי תחנות רדיו מסוימות כנגד שיר של הראל מויאל שכלל "טעות מביכה" (lo mekirim במקום lo makirim) אילצה בסופו של דבר את הזמר להקליט מחדש את השיר. זו לא הפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, ששיר נפסל לשידור בגלל חריגה מכללי השפה הנורמטיביים. המשך »

15 תגובות 

לשמוע מה שרוצים לשמוע

לפני שתקראו את ההמשך, הקשיבו קודם כל כמה פעמים להקלטה הקצרצרה הזו. מה נאמר שם?

מסתבר שהקטע הזה עורר סערה קטנה בארה"ב. מדובר בספר אינטרקטיבי לילדים, שבו לחיצה על כל אחד מהכפתורים משמיעה קטע אודיו קצר. אחד הכפתורים משמיע מה שאמור להיות קולה של אחת הדמויות, שאומרת "Uh oh, who has to go?". אלא שבשל איכות ההקלטה הגרועה, יש מי ששמע דווקא "Uh oh, who wants to die?". יחי ההבדל. המשך »

2 תגובות