ארכיון לקטגוריה רכישת שפה

תהיות על התפתחות הכתב

יש אנשים שמקדישים את חייהם למחקר היסטורי של התפתחות הכתב, מפשפשים בחרסים, נוברים במגילות, מנסים לגלות מי המציא את הכתב, מי העתיק ממי, וכו'. אבל אני לא אחד מהם.

לי יש תהיה מסוג אחר לגמרי לגבי התפתחות הכתב. כשילד בכיתה אלף מגיע לשליטה מספיק טובה בקריאה וכתיבה של אותיות דפוס, הוא עובר לשלב הבא: כתב. לא, לא כּתב (ktav) עם דגש ב-כּ', אלא כתב (xtav), בלי דגש. פשוט תשאלו ילד בכיתה אלף והוא יגיד לכם. (ולמי שלא רגיל לתעתיק פונטי: x מסמן את הצליל של כ' לא דגושה, או של ח' לא גרונית).

אז מאיפה בא בעצם ה-xtav הזה? זה לא שהילדים לא שומעים את המילה ktav- הם שומעים גם שומעים; והם גם רואים אותה, כתובה ומנוקדת:

otiyot

ובכל זאת, הם יודעים מה הם לומדים: xtav.

אני מניח שאני לא היחיד שחושב שמערכת חוקי הבג"ד כפ"ת שלמדנו בשיעורי לשון שבורה לגמרי ולא ממש עובדת בעברית המדוברת של ימינו (ולכן צריך להשקיע זמן ומאמץ כדי ללמוד אותה בבי"ס). לאור זאת, הציפיה הטבעית היא שילדים פשוט "יקפיאו" את הצורה הבסיסית של כל מילה: ובאמת, שום ילד לא יגיד שהוא משחק be-xadur (בכדור) אלא be-kadur (בכּדור); וכד'. אבל "כתב" לא עובד ככה: הילדים רואים ושומעים את המילה ktav, אבל אותה הם דווקא לא "מקפיאים". יכול להיות שהשרידים שעוד כן קיימים (בדיבור) לחוקי הבג"ד כפ"ת מצליחים להשיג מטרה אחת בלבד: לעשות לילדים סלט בראש. נכון, הם שומעים (ורואים) ktav, אבל גם bi-xtav (כמו בשער החוברת). למרבה הצער, הילדים לא יכולים להגיע למסקנה פשוטה כמו "לא ייתכן x/f/v בראש מילה" כשהם שומעים מילים כמו xatul, xaver, xnun או vered (שאי אפשר לצפות שילד בכיתה א' יידע שהן מתחילות דווקא ב-ח' וב-ו' ולא ב-כ' וב-ב'); ואם מתעקשים על מילים שמתחילות ב-כ' או ב-פ, אז גם xrom (כרום), fisfus (פיספוס) או floc (פלוץ). והמסקנה הבלתי נמנעת עבור הילדים, שבסה"כ מנסים לעשות קצת סדר בבלגן: אין כאן שום חוקיות. או במינוח המדעי המקובל: סמטוחה.

ועדיין, אם הם שומעים ktav אז למה להם בעצם להפוך את זה ל-xtav? יש שני סוגי הסברים שעולים בדעתי. ההסבר הראשון הוא שבפועל המקביל הם שומעים גם k וגם x: מצד אחד יש את katav/katavti וכו', ומהצד השני יש lixtov/tixtevu. ואולי מסיבה כלשהי (שאין לי מושג מהי) ה-x נתפס אצל הילדים כצורה הבסיסית (והסבר דומה אולי יעבוד גם לגבי מילים כמו ftax/ptax). וההסבר השני הוא שאולי יש כאן תהליך פונולוגי שקשור למבנה ההברה, שבעברית המודרנית (בניגוד לעברית של שיעורי לשון בבי"ס) יכולה בקלות להכיל רצף של 2 או יותר עיצורים בתחילתה; ובמקרה כזה, לשפות רבות יש "העדפות" בדבר רצף "טוב" יותר או פחות.

מה הכיוון הנכון להסבר? אין לי מושג. אם למישהו יש רעיון, או אולי הסבר יותר מוצלח, אני אשמח לשמוע.

 

6 תגובות 

אי.טי. תלך הבית

חופש סוכות היה חופש ארוך, וכמו עוד הרבה הורים לילדים קטנים גם אנחנו נאלצנו לנקוט בצעדים נואשים. למשל, לקחת מבלוקבסטר DVD של ET. גם כילד לא ממש אהבתי את הסרט הזה, ודעתי לא השתנתה הרבה מאז, אבל הילדים דווקא נהנו.

דבר אחד שכן השתנה מאז שהייתי ילד זה שהפכתי (משום מה) לבלשן. והנה משהו שלא הטריד אותי כשראיתי את הסרט הזה כילד: כשאי.טי. מפצח מספיק מהשפה האנגלית בשביל להגיד ET phone home, הוא אמנם לא מגיע מיד לסדר המילים הנכון (הנסיון הראשון שלו הוא ET home phone), אבל עם המילה home אין לו שום בעיה. כמקובל בסרטים הוליוודיים, גם כאן מוצג תהליך רכישת השפה (ברמה המוגבלת שמתרחשת בסרט) כעניין די פשוט: רואים אובייקט, שומעים מילה, חוזרים עליה, ולא צריך הרבה מעבר לזה. לגבי home, אי.טי. רואה תמונה של כדור הארץ ושומע את המילה home. אבל למילה home יש לפחות שלושה פירושים שונים: "הבית" (למשל, This is home); "הביתה" (למשל, I want to go home); ו"בבית" (למשל, I'm home, משפט שמופיע בשלב מוקדם יותר בסרט). במקרה הזה, התמונה שאי.טי. רואה מתאימה בהקשר הנתון רק למשמעות הראשונה (ונתעלם כאן ממורכבות נוספת שנובעת מכך ש-home למעשה מתאר יחס ולא אובייקט: אין למעשה אובייקט כזה "הבית", יש "הבית של x", שהוא אובייקט שונה עבור כל x). אבל אם התמונה מייצגת את המשמעות "הבית", איך מזה אפשר להסיק שאותה מילה מתאימה גם למשמעות הכיוונית של "אל/לעבר/לכיוון הבית"? כנראה שאי אפשר, אבל לא חייזר חכם כאי.טי. ייפול על כזה פרט פעוט. (וגם לא על ההבדל בין phone האובייקט לבין phone הפעולה, שזה כבר נושא לפוסט אחר).

התרגום העברי מציג טוויסט אחר על אותה בעיה: כשהילדים מראים לאי.טי. תמונה של כדור הארץ, הם אומרים "בית". אי.טי. צריך כעת לעשות אחד משני דברים: או להניח שאותה מילה בדיוק תייצג גם את המשמעות הכיוונית, כמו באנגלית, מה שייתן לנו "להתקשר בית";או לדעת באופן כלשהו איך אמורים לייצר את המשמעות הכיוונית, מה שבד"כ עושים בעברית עם מילת היחס "ל-" (למשל, "להתקשר לחללית" ולא "להתקשר החללית"). אבל כאן, לרוע המזל, דווקא יש לנו עסק עם אחת המילים הבודדות שמשתמשות בסיומת הדאטיב "-ה": "להתקשר הביתה" ולא "להתקשר לבית". זה לא דבר נפוץ בעברית המודרנית: פרט לשמות כיוונים (ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, מערבה, וכו'), אין כמעט מילים שמוסיפים להן את הסיומת הזו. למשל, אף דובר עברית בן זמננו לא יגיד שהוא יוצא החצרה (=לחצר), טס לונדונה (=ללונדון), או שולח אימייל הבוסה (=לבוס). וגם כמה כאלה שהם ותיקים יותר בעולמנו מסתבכים קצת עם העניין הזה, ואומרים למשל לעיתונאים לצאת בחוץ. אבל אי.טי., כמובן, מסתדר עם זה בלי בעיות, ועל הנסיון הראשון יוצא לו "הביתה". (ואת עניין סדר המילים, אגב, השאירו בעברית כמו שהוא: אי.טי הביתה טלפון).

ואם בכל זאת מחפשים קצת ריאליזם בתחום התיאור הקולנועי של רכישת יחסות בשפה זרה, עדיף לעזוב את הוליווד וללכת למונטי פייתון (מה שבכל מקרה עדיף לעשות). בריאן, בניגוד לאי.טי, בהחלט מסתבך עם היחסה של "הביתה" (בלטינית), ודורש מהרומאים משהו כמו ללכת הבית (אבל אם לשפוט לפי הדיון הזה, גם בלטינית "הביתה" זה עניין בעייתי). מה אפשר לעשות, בריאן הוא לא חייזר, ואפילו לא המשיח, he's a very naughty boy.

 

 

4 תגובות 

בניגוד לתיאוריה הבלשנית, ב"הארץ" שוב מפרסמים שטויות

ושוב, כתבה ב"הארץ" שטוענת טענות מרחיקות לכת לגבי שפה ובלשנות, ובעצם לא מראה שום דבר מעבר לכך שלכותב אין שום מושג על מה הוא מדבר. הייתי כותב כאן תגובה, אבל עידן לנדו כבר עשה את זה, ובצורה הרבה יותר מעמיקה ומפורטת ממה שאני הייתי מצליח. התקציר: אין שום קשר.

אבל בואו נסתכל על הצד החיובי בעניין: אם מישהו חושב שכדי להפוך דיווח על בבונים שלומדים לזהות דפוסים מופשטים למשהו מעניין ומושך צריך להפוך את זה לטענה על הבלשנות הגנרטיבית, כנראה שמצבנו הרבה יותר טוב משחשבתי.

אין תגובות 

מיהו חומסקיאני?

יש כל מיני שאלות על בלשנות שיכולות להוציא אותי מדעתי. רובן הן שאלות של אנשים שבחיים לא שמעו על בלשנות מודרנית, ושחושבים שבלשן הוא מין פילולוג שבזמנו החופשי מחפש במקורות חוקים של מה מותר ומה אסור. אבל אחת השאלות היותר מעצבנות זו שאלה שדווקא באה מאנשים ששמעו משהו על הבלשנות המודרנית: "אתה חומסקיאני?"

ולמה השאלה הזו כ"כ מעצבנת אותי? זה כנראה שילוב של שני דברים: אחד, שאני לא ממש יודע מיהו חומסקיאני. והשני, שבעצם קשור לראשון, הוא שמסתתרת בשאלה קדם הנחה שבלשנים מתחלקים לשני סוגים בדיוק: מעריצים עיוורים של חומסקי, וכאלה שיורקים לכל הכיוונים לשמע שמו. לפעמים השאלה מגיעה מאנשים עם רקע בפסיכולוגיה, שגדלו על "פרוידיאני" ו"יונגיאני". בכל מקרה, ברוב המקרים השואל מניח שהתשובה יכולה להיות רק "כן" או "לא". המשך »

4 תגובות 

היום זה מחר

יש סוגי אנשים שעדיף לא להתווכח איתם. למשל, ילדים בני שלוש וחצי.

אתמול הבן הקטן שלי הסביר לי, בצורה ברורה ושיטתית, שהיום זה מחר. הטיעון הלך בערך ככה (לא במילים המדויקות האלה- זה מהרגעים האלה שגורמים לי לתהות למה אני לא מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו ביד): "אתמול אמא לא הרשתה לי לראות סרט, אבל היא הבטיחה שמחר אני אוכל לראות. היא התכוונה להיום, כי זה היום שאחרי אתמול, אז היום זה מחר, אז אפשר לראות עכשיו את הסרט?"

יכולתי אולי להסביר לו שזה לא בדיוק ככה, שהיום זה לא באמת מחר; שזה לא שהוא באמת עלה כאן על איזה באג בשפה, על איזו לולאה מילולית בזמן שתאפשר לנו להסתובב לנצח במעגלים אינסופיים; שהביטויים "היום", ו"מחר" הם ביטויים דאיקטיים ש"חתיכת" הזמן שהם "מצביעים" עליה היא פונקציה של זמן הדיבור, כך ש"מחר" של אתמול זה לא "מחר" של היום (אבל זה כן "היום" של היום), כמו ש"אני" שלו זה לא "אני" שלי (כי אחרת לפי אותו הגיון, אם א' אומר ל-ב' I love you אז היה נובע ש-ב' לא יכול לענות But I don't love you בלי ליצור סתירה, מה שהיה יכול להיות מאד נוח אם זה היה ככה בחיים). יכולתי אולי לנסות להסביר לו את כל זה, אבל הרבה יותר פשוט לשים לו סרט. מה גם שאחרי הכל הוא צדק, ובאמת הגיע לו סרט, איך שלא ננסח את זה.

5 תגובות 

מזרח תיכון חדש בשתי שקל

כפי שהסברתי בפוסט הקודם, אין לי עניין לקחת חלק בויכוח "עברית" מול "ישראלית". יחד עם זאת, חלק מהטענות הבלשניות שמועלות במהלך הויכוח הזה בהחלט ראויות לבחינה מעמיקה יותר; לפחות בחלק מהמקרים, הפרספקטיבה ההיסטורית המתרכזת בהשפעת שפות זו על זו, אשר שולטת באופן ברור בויכוח הזה, אינה הפרספקטיבה היחידה האפשרית. המשך »

24 תגובות 

בזרזירית זה נשמע יותר טוב

מאמר שהתפרסם בכתב העת Nature טוען שלזרזיר המצוי יש יכולת ללמוד מבנים תחביריים המוגדרים על-ידי אחת התכונות המהותיות ביותר של השפה האנושית: רקורסיה. האם זה אומר משהו על היכולת הלשונית של האדם? המשך »

2 תגובות 

יחיד ורבים של people

ב-Language Log התפרסם לפני כמה ימים קטע משעשע בנושא ההבחנה בין יחיד לרבים בשם העצם people אצל ילדה בת שנתיים. כמו שקורה לעתים קרובות ברכישת שפה, ניתן לראות כאן שימוש שיטתי בצורות שכלל לא קיימות בשפת הסביבה: במקרה זה, peoples ו-one people. הכותב (Arnold Zwicky) מנתח יפה את ההגיון הצרוף שכנראה עומד מאחורי צורות אלה, הגיון שאופייני להכללת-היתר הנפוצה בשלבים שונים של הרכישה. שווה קריאה, והעקיצות הקטנות כלפי מצדדי הגישה הנורמטיבית הן בונוס נחמד.

2 תגובות 

נושא דקדוקי אצל חרשים מלידה

מאמר שהתפרסם לאחרונה מספק עדות מפתיעה לקיום "נושא דקדוקי" גם במערכת הג'סטות של חרשים מלידה, שמעולם לא נחשפו לשפה. המחקר מראה שגם חרשים מלידה שמתקשרים באמצעות מערכת סימנים "ביתית" ולא בשפת סימנים מסודרת מייחדים במערכת זו מה שנראה כנושא דקדוקי, שאופן קביעתו דומה באופן מובהק לאופן שבו נקבע נושא דקדוקי בשפות מדוברות. מחקר זה מספק תמיכה מעניינת להשערה הידועה כ"השערת המולדות", שלפיה מאפיינים מסוימים של מערכת הדקדוק הינם מולדים, והדקדוק אינו רק ידע שנלמד כתוצאה מחשיפה לשפת הסביבה. המשך »

אין תגובות 

אני ואתה

לכאורה, מה יותר פשוט ומובן מאליו מהמשמעות של המילים "אני" ו"אתה"? אבל כשחושבים על כך לעומק, רכישת המשמעות של מילים אלה (השייכות לקבוצה הכללית יותר של כינויי גוף דאיקטיים) מעוררת שאלות לא פשוטות. בפרט, האובייקט שאליו הן מתייחסות עשוי להשתנות ממשפט למשפט: בשיחה טיפוסית, מה שהיה "אני" במשפט אחד יכול להפוך להיות "אתה" במשפט הבא, וחוזר חלילה.

האחיין שלי בן שנה וחצי. הוא אומר "אתה" ומצביע על עצמו, ואומר "אני" כשהוא מדבר על אדם אחר. המשך »

8 תגובות 

« Previous entries העמוד הבא » העמוד הבא »