משטרת השפה ומחקר בלשני

לפי כתבה שהתפרסמה ב-ynet בשבוע שעבר, הצנזורה שהופעלה על-ידי תחנות רדיו מסוימות כנגד שיר של הראל מויאל שכלל "טעות מביכה" (lo mekirim במקום lo makirim) אילצה בסופו של דבר את הזמר להקליט מחדש את השיר. זו לא הפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, ששיר נפסל לשידור בגלל חריגה מכללי השפה הנורמטיביים.

אני חייב להודות שאני, באופן אישי, אפילו לא makir את השיר של מויאל, ובכל זאת הידיעה הצליחה להרגיז אותי. גם אם אופן ההגיה של מויאל, כמו של חלק גדול מאד מדוברי השפה העברית, שונה מזה שנחשב ל"תקני", קשה לי להבין את חוסר הסובלנות הקיצוני כלפי הגיה זו. רוב מי שנחרד לשמע ההגיה mekir ודאי לא הוגה באופן שונה קמץ ופתח (כלומר, תנועה קצרה ותנועה ארוכה), ולא מקפיד להגות שווא נע (למשל, בין צמד העיצורים שבראש המילה "פתיחוּת"); במקרים האלה, החריגה מחוקי השפה "הנכונים" היא שינוי שהשתרש בשפה עד כדי כך שאיש כבר לא רואה בהם טעויות. במקרה של החלפת a ב-e, כמו בשיר של מויאל, מדובר בשינוי בהתהוות, ולכן ישנם דוברי עברית שעבורם מדובר בהגיה טבעית, וכאלה שעבורם זוהי "טעות". קרוב לוודאי שגם הנכדים או הנינים שלי (אם יהיו כאלה) כבר יגידו mekir, ושום צנזורה אווילית של שיר ברדיו לא תשנה את זה. לכל היותר, הצנזורה תצליח לחזק את הסטיגמה השלילית שמוצמדת כיום למי שזהו אופן ההגיה שלו.

קשה לחשוב על עוד תחום שבו קיימת רמה כזו של חוסר סובלנות כלפי כל חריגה מהנורמה; בכל תחום אחר, כולנו רגילים לקיומה של שונות מסוימת, ורק השפה זוכה משום מה לכבוד המפוקפק הזה. כמובן שיהיה מי שיטען שהצורך בהכתבת נורמה הוא צורך מעשי, ושאם לא תוכתב נורמה, בקרוב לא נוכל עוד להבין זה את זה. לטעמי, זו טענה מופרכת למדי, בעידן הגלובליזציה שבו שפות נכחדות בקצב מפחיד; כמובן שגם אבירי השפה ה"נכונה" מגיבים בצער כשהם שומעים על העלמותן של שפות: מגוון ושונות לשונית זה נהדר כשמדובר בשבטים נידחים באמזונס, אבל לא בבית ספרנו.

מהפרספקטיבה של מחקר בלשני, הנסיון הבלתי פוסק לכפות על אנשים שפה שונה מהשפה שבה הם מדברים מהווה גורם ללא מעט "רעש" באיסוף נתונים על תופעות המתרחשות בדיאלקטים לא "תקניים". כל נסיון לברר עם דובר האם לדעתו מבנה לשוני לא סטנדרטי אפשרי בשפת הדיבור שלו נתקל בתשובות סותרות, שנובעות מהרצון של הדובר לדבר "נכון" גם כשבפועל לא כך הוא מדבר. הבעיה כמובן לא ייחודית לעברית; במאמר מרתק על שימוש בכמת all במשפטי שאלה בדיאלקט מקומי של אנגלית אירית, כותב ג'יימס מקלוסקי:

"Working on local varieties of English is a difficult business (see, e.g., Henry 1995:12–15). The stigmatization that nonstandard varieties are subjected to makes it even more difficult than it usually is to establish reliable data. Luckily, though, the syntactic features I will discuss here have not, as far as I know, been noticed before – by linguists, by speakers, or by the guardians of purity. Since the features have escaped notice, they have also escaped condemnation. Many speakers, in fact, express surprise when it is suggested to them that the features in question are not a part of ‘‘Standard’’ English. This fact has the happy consequence for the linguist that at least some of the difficulties that usually make working on nonstandard varieties so fraught do not apply in the present case."

(McCloskey, James. 2000. ‘Quantifier Float and Wh-Movement in an Irish English’, Linguistic Inquiry 31(1), 57-84.)

כלומר, נקודת האור במקרה הזה היא שהתופעה שבה עוסק המאמר היא תופעה תחבירית מופשטת שמי שאיננו בלשן קרוב לוודאי שכלל אינו מודע לקיומה, וכך אפשר לחקור אותה בנחת וללא הפרעה.

(התופעה שבה עוסק המאמר, אגב, היא השימוש בכמתים "צפים", כמו במשפטים הבאים:

What did you get all for Christmas?
Who did you meet all when you were in Derry?
Where did they go all for their holidays?

הכמת all מתפרש כקשור למילת השאלה שבראש המשפט; משמעות השאלה הראשונה, לדוגמא, היא משהו כמו "מהם כל הדברים שקיבלת לחג המולד?". מבנים מסוג זה אפשריים בדיאלקט של אנגלית המדובר בצפון-מערב אירלנד, ולא בדיאלקטים "סטנדרטיים" יותר. מקלוסקי מראה שהעמדות שבהן all יכול להופיע מצייתות למגוון מגבלות תחביריות ופונולוגיות מעניינות, והנתונים הללו מספקים אישוש למספר תיאוריות תחביריות מרכזיות שקשה למצוא להן אישוש כה ברור בדיאלקטים אחרים של אנגלית.)

15 תגובות »

  1. איתמר שאלתיאל כתב(ה),

    יוני 21, 2007 @ 11:40

    אני לא בטוח בכלל שאתה צודק בנוגע לזה. במאה השנים האחרונות העברית עברה כמה שינויים מהותיים כל כך,באופן אינטנסיבי כל כך, עד שיצירות שנכתבו או תורגמו לפני 60 שנה אינן קריאות יותר היום. יש בכך דבר מה מדאיג, גם אם אינך טהרן.

    ואגב מחקר השפה, מן הראוי ש"הרעש" הנ"ל יכנס לחישובי הבלשנים. כפי שבלשנים לא מתעלמים מהשינויים הטבעיים ששפה עוברת, כך אסור להם להתעלם מהרצון לשמר את השפה. אין שום סיבה להעדיף את האחד על פני האחר.

  2. גבי כתב(ה),

    יוני 21, 2007 @ 12:03

    איתמר- אני מסכים איתך לגמרי שהשפה העברית משתנה בקצב מסחרר; הטענה שלי היא שזו המציאות, ושום נסיון לשמר פרט זה או אחר לא ישנה אותה.

    לגבי ההתייחסות ל"רעש"- נכון, בהחלט צריך לקחת את זה בחשבון כחלק מהעובדות, ואני מסכים איתך שאין סיבה "להפלות" מבחינת המחקר; יש מקום למחקר של כל הרבדים בשפה, וזה אכן מה שקורה בפועל. לגבי מצבים שבהם לרבדים/דיאלקטים שונים יש מערכות חוקים סותרות שמתממשות לפעמים בו-זמנית אצל אותו דובר- ככל שהבלשן מודע לכך יותר, כך קל לו יותר להבין את החוקיות, אבל תמיד קשה יותר לחקור את השפה במקרים כאלה מאשר במקרים של חוקיות יחידה. אבל אף אחד לא בוחר לעסוק בבלשנות כי זה קל…

  3. איתמר שאלתיאל כתב(ה),

    יוני 21, 2007 @ 13:24

    זו אכן המציאות, אך אין שום סיבה לנסות לתקן אותה. השאלה רק אילו קרבות אתה מוכן להילחם, ועל אילו קרבות כדאי לוותר. במקרה הנוכחי, זה כנראה קרב די מיותר, אם לא אבוד.

    ואכן, יפה אמרת: אף אחד לא בוחר לעסוק בבלשנות כי זה קל :)

  4. אילן כתב(ה),

    יוני 22, 2007 @ 15:01

    מעניין, תודה שכתבת על זה. כשני פוגש פרסקריפטיביזם אני מתחרפן ולא יודע מאיפה להתחיל את הביקורת שלי.

    לגבי ה"רעש", אני תמיד בעד מחקר קורפוס ולא מבדק שיפוטי דוברים.

  5. גבי כתב(ה),

    יוני 22, 2007 @ 15:52

    אילן- אתה ממש קורא מחשבות; הפוסט הבא שלי יהיה כנראה על שימוש בקורפוס (בתקווה שאני אמצא לזה זמן בקרוב).

  6. אלי גיא כתב(ה),

    יוני 25, 2007 @ 6:55

    יישר כוח על אתר יפהפה.
    מחאת האקדמיה בעניין הנ"ל היא תפקידה של סיירת מטכ"ל שלה המגנה על אחד המעוזים שעליהם היא נלחמת בחירוף נפש, והוא הצורך — לתפיסתה — לשמור על ההבחנה בין גזירות נכונות של שורשי פ"נ לאלו של שורשי ע"ו.
    דא עקא שבשביל לדעת אם MAKIR או MEKIR עליך לרדת לשורש השורש ולדעת אם כו"ר או נכ"ר. על זה דודה שלי אומרת: נו, באמת!
    את זה רוב הציבור לא יודע לעשות, ויתרה מזאת, אדם נורמלי אינו מבזבז אנרגייה מנטלית על בדיקת מסמכי הזיהוי של שורשי המילים שהוא משתמש בהן. הרי בשביל להחליט למשל על אחת משלוש צורות של "הֵשיב" תשובה, "הִשיב" רוח והוריד גשם, "הושיב" את הילד על ברכיו, באמת צריך להפסיק לדבר ולהתחיל ברפלקסייה מדיטטיבית על היחס בין הבניין, המשקלים, הגזרות והשורשים. ברוב המצבים אין מצב שזה יקרה.

    מן הסתם כל צורות הגזרות נולדו מסחף לצורות משנה של משקלים בגלל קשיים בהגייה, כלומר מוקשים פונטיים. מן הסתם כל הגזרות הן פשרות של זמרים ונואמים ודוברים סתם, שבמקום לבנות את הצורה לפי המשקל "מרחו" אותה בשביל שהשורש יוכל לשרוד בקסרקטין של משקלי הבניין.

    לכן מן הסתם זוהי פשרה. לכן דווקא הגזרות הן עדות לנכונותה של השפה להתפשר לפי צורכי נוחותו של הדובר, כלומר דווקא הן הוכחה לכך שטעותו של הראל מויאל אינה מביכה כלל וכלל.

    זאת ועוד, מי שאומר MEKIR מזהה שהצורה אינה סדירה, שכן חסרה אות שורש.
    מי שאומר MAKIR מן הסתם או זוכר את לימוד מערכת הפעלים והגזרות, או, מה שנראה לי סביר יותר, ברוב המקרים אינו מבחין שהוא משתמש בצורה לא סדירה של המשקל. אזיי מקרב מי שאינם זוכרים את לוחות הפעלים, דווקא מי שאומר MEKIR ניחן בהבחנה חדה יותר. אלו דברים ששייכים ספציפית למקרה הזה, ומחזקים עוד יותר את טיעונך שלעיל.

    הניחוש שלי: בעוד זמן לא רב, כל חפ"ן תיהגה ב"הפעיל" כמו נעו"י, ולא יעזרו לא משמרות האקדמיה, לא משמרות רשות השידור ולא בין דין.

  7. אלי גיא כתב(ה),

    יוני 25, 2007 @ 10:25

    אופססס, לעיל טעיתי בהקלדת הלינק לאתר שלי, עכשיו אפשר להקליק על השם שלי ולמצוא אותי….

  8. שחר כתב(ה),

    יולי 2, 2007 @ 18:41

    גבי, אני מסכים כמעט עם כל מה שכתבת לעיל.
    אולם קשה לי להסכים עם טענת השינוי המסחרר של העברית המדוברת. קיים מאמר של (אני חושב) חיים בלנק, בו הוא מביא מספר טקסטים מעברית מדוברת משנות ה50-60. זה די מפתיע, ודברים רבים שהיום אנו מחשיבים לחידוש מרעיש, היו קיימים כבר אז. אם אתה לא מכיר (הא הא, לא רוצה לנקד!) אותו, אשמח למצוא מראה מקום. אני עצל מדי ברגע זה.
    אני חושב שהיתרון של מחקר באמצעות קורפוס אינו מתמצה במקרים כאלו, אלא רחב הרבה יותר. אשמח לראות את דעותיך בנידון.

  9. גבי כתב(ה),

    יולי 2, 2007 @ 19:52

    שחר, הכל תלוי על מה מסתכלים ומה מגדירים כקצב מסחרר; אולי אתה צודק שקצת נסחפתי, אבל עדיין- אין ספק שהעברית (כמו כל שפה חיה) עוברת שינויים כל הזמן, וזה בעצם כל מה שרציתי להגיד.
    לגבי מחקר בעזרת קורפוס- בקרוב (עד כמה שאני יכול להתחייב על "בקרוב" כרגע).

  10. מיטל כתב(ה),

    ספטמבר 17, 2007 @ 11:49

    לכל אלו הצריכים קורפוסים בעברית במבחר ז'אנרים (עיתונות, כלכלה, רפואה, עברית מדוברת ועוד) , אסופות מאמרים ופורומים (שאלות ותשובות במגוון תחומים)- נתקלתי באוסף של קורפוסים באתר
    http://www.mila.cs.technion.ac.il/hebrew/resources/corpora/index.html

  11. גבי כתב(ה),

    ספטמבר 17, 2007 @ 12:41

    תודה- בהחלט שימושי. מה שכן, קצת שעשע אותי שקורפוס של טקסטים מ"תפוז" נקרא שם "קורפוס עברית מדוברת"; אין לי שום נתונים קונקרטיים כדי לאמת את זה, אבל אני משוכנע שגם ברובד מאד לא פורמלי, יש הבדלים מובהקים בין שפה מדוברת ושפה כתובה.

  12. יהודה כתב(ה),

    ספטמבר 27, 2007 @ 2:33

    ובנוגע לשימוש בקורפוס: ptr*.

  13. יהודה אלידע כתב(ה),

    נובמבר 26, 2008 @ 23:07

    נראה שהכותב – והמגיבים (שאני מסכים עם דעת כולם) – שייכים לקהילת ה-Geek-ים של השפה כפי ששייכים לה הצנזורים הפאטטיים של קול ישראל ושאר אנשי משמרות השפה. ההבדל בין Mekir לבין Makir הוא הבדל בהיגוי בלבד ואינו שונה מהבדלים שקיימים בכל שפה מדוברת בין צורת ההיגוי של מילים רבות בין קבוצות דוברים שונות. זו מלחמה מיותרת בנושא שלא באמת חיוני לחיוניות השפה העברית.

    מוטב שהבלשנים (קרי, אנשים שמתיחסים בכבוד לשפה תקנית) יעסקו בפתרון הבעיות האמיתיות של העברית, כמו חוסר היכולת של דובר לא משכיל להחליט לגבי הסיומת הנכונה של מילים ברבים – גם אם הוא מצליח לנחש את ה"מיגדר" של המילה. לדוגמה: למה "שולחנות ארוכים" אבל "סכינים ארוכות"? מה עושה את השולחן לזכר דווקא ואת הסכין לנקבה? ואם השולחן הוא זכר, אז למה סיומת נקבית למילת הרבים? למה מלמדים את ילדי ישראל שבמקרה של ספק לגבי המיגדר של עצם דומם עליהם לבדוק את צורת התואר שנשמעת נכון (ארוכים או ארוכות) כדי לדעת את התשובה? ברור שאף דובר (עולה) חדש לא מצויד כראוי לבצע מבחן זה והתוצאה הבלתי נמנעת היא יצירת "רף לשוני" מיותר שמכשיל את העולים ואת אלה שנולדו ברקע דמוגרפי "מאותגר" (סליחה על האמריקניזם).

    אם אתם רוצים לבצע רפורמה חיונית בשפה, עזבו את השטויות של מחלקת הקריינות בקול ישראל ועסקו במה שחשוב באמת. דוגמאות:

    1. הוספת תנועות כתובות, לפחות תנועות עיקריות (ללא הבחנה בין קצרות וארוכות) כדי שכולם יוכלו לקרוא את הכתוב בעיתון ובשלטים, בהיגוי פחות או יותר מובן (ה-Geek-ים כמובן יבטאו את המילים "נכון" יותר, תוך שימוש מתייפיף בצלילים גרוניים, ואבחנה "נכונה" בין קמץ, פתח, קמץ קטן, חתף פתח, ובין תו דגושה לתו רפויה).
    2. סילוק מרבית (אם לא כל) ה"יוצאים מהכלל", דוגמת המגדר של שולחנות, גם אם מדובר בצלילים שלנו נשמעים עכשיו "לא נכונים". בעוד 100 שנה – אם ישאר מישהו דובר עברית – הצרוף "שולחנות ארוכות" (או שולחנים ארוכים) ישמע לו טבעי ונכון יותר מ"שולחנות ארוכים".
    3. סילוק המכשלה של דגש בעיצורים המשנים את צלילם בשל המיקום במילה, דוגמת ב', כ', פ' בראש המילה (דגושים) לעומת מיקומם לאחר ו' החיבור (רפים). המטרה: היגוי קונסיסטנטי של עיצורים ושל מילים. המחיר: לדור שלנו הדבר ישמע כטעות הגייה מביכה, כמעט שלשון הבדיחה "כל קצין וכצין". אבל באמת אין צורך חיוני לשמר את הכללים העתיקים האלה – רק משום שהם מאפשרים אבחנה בין משכילים לעם הארץ. אפשר לחיות עם זה כפי שלמדנו לחיות עם ב',כ',פ', דגושות בראש מילה אחרי מילה המסתיימת באותיות א'ה'ו'י' "פתוחות" (במקורות מסורתיים: "ימלא כבודו" – הכף רפה, "רצה בנו" – הבית רפה).
    4. העשרת השפה במילים חדשות המאפשרות הבחנות דקות ומשמעותיות בין מושגים קרובים אך שונים. תכונה זו נותנת לאנגלית את היכולת המופלאה (יותר מכל שפה אחרת) להביע בדיוק וחד משמעות רעיונות מורכבים וטיעונים "סבטיליים". בעברית זה בלתי אפשרי כמעט, משום שחסרות מילים מסורתיות למושגים בני פחות מאלפיים שנה – והמחדשים עסוקים בעיקר בסתימת פרצות בשפה הטכנית.
    5. כל המאמצים צריכים להיות מרוכזים בהוספת גמישות, בהירות, ופונקציונליות לשפה תוך התיחסות לדרישות החיים בהווה ובעתיד, ופחות בניסיון ל"חדש ימינו כקדם". אני מעריץ את אליעזר בן-יהודה שבזכותו אני מדבר עברית ולא אידיש, אבל מה שהיה נכון לחלוצי תחית השפה לא בהכרח נכון היום.
    6. הדבר היחיד שחובה לשמר בעברית ה"משודרגת" היא היכולת של קורא בן זמננו לקרוא ולהבין (בדרך כלל) טקסטים עתיקים (למשל ספר תורה) בצורת הכתיבה הקדומה שלהם. שפה היא דבר חי ולכן עליה להתפתח על פי צרכים משתנים, אך היא גם עוגן תרבותי שכדי להתקיים עליו להיות נטוע היטב במסורת.
  14. גבי כתב(ה),

    נובמבר 29, 2008 @ 20:28

    יהודה, יש לך כאן טעות בסיסית: בלשנים הם לא "אנשים שמתייחסים בכבוד לשפה תקנית", אלא אנשים שמתייחסים בכבוד לחקר השפה כפי שהיא מדוברת במציאות; ולנו (הבלשנים) אין שום עניין לבצע רפורמות (חיוניות או לא חיוניות) בשפה, אלא להבין מה החוקיות הקיימת בה ומה גרם לה להיות כזו ולא אחרת. כל מה שכתבת אולי מפריע לך ולדוברי עברית אחרים, אבל מנקודת מבט של בלשן מודרני, כל נסיון לשנות את השפה (או למנוע את השינוי בה) באופן מלאכותי הוא בזבוז זמן ואנרגיה; אין צורך לתקן את השפה, כי היא לא מקולקלת, ובכל מקרה יש אינספור גורמים הרבה יותר חזקים שיגרמו לכך שהשפה אף פעם לא תיראה כמו שהיית רוצה אולי שהיא תיראה.
    אני, כבלשן, מעוניין בסה"כ להבין מה קורה כאן ולמה- ואם אפשר, אז דרך זה גם ללמוד משהו על האופן שבו המערכת המנטלית שלנו פועלת.

  15. פולני גמלוני כתב(ה),

    אפריל 9, 2009 @ 21:11

    אגיב בסיפור אמיתי:
    כמי שנולד בתחילת שנות השבעים וגדל בארץ, מאד קל לי לשים לה לטעויות ברמה מסוימת של עברית. כמו למשל:
    1."יש לי את הספר" – בילדותי המשפט הזה היה נשמע עם מבטא בד"כ.
    2. "נלך לסרט שיהיה לנו זמן"
    3. "המדינה מושחטת".
    4. עשר שקל.
    5. ."לי ולך", מבוטא Livelecha.
    וכו'
    הסיבה היחידה שאני יודע עברית טוב יותר ממכרים צעירים יותר, היא שבזמני הקפידו על העברית ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונים. ע"י ההקפדה ניתנה לי הזדמנות ללמוד את העברית כשפה טבעית ושימושית.
    אני מניח שתלמידים הניגשים לבגרות בלשון היום, מופתעים מהשפה שהם לומדים, שפה שאין הם שומעים או קוראים בשום מקום.

    לכן יש מקום להקפדה במדיה. כמובן שביום יום כל אחד ידבר בדרכו.

RSS feed for comments on this post · TrackBack URI

הוספת תגובה