בלשנות אונליין

ושוב, כתבה ב"הארץ" שטוענת טענות מרחיקות לכת לגבי שפה ובלשנות, ובעצם לא מראה שום דבר מעבר לכך שלכותב אין שום מושג על מה הוא מדבר. הייתי כותב כאן תגובה, אבל עידן לנדו כבר עשה את זה, ובצורה הרבה יותר מעמיקה ומפורטת ממה שאני הייתי מצליח. התקציר: אין שום קשר.

אבל בואו נסתכל על הצד החיובי בעניין: אם מישהו חושב שכדי להפוך דיווח על בבונים שלומדים לזהות דפוסים מופשטים למשהו מעניין ומושך צריך להפוך את זה לטענה על הבלשנות הגנרטיבית, כנראה שמצבנו הרבה יותר טוב משחשבתי.

בדיחה קבועה בין בלשנים או סטודנטים לבלשנות היא שבחרנו לעסוק בבלשנות בשביל הכסף. כמו שאר התחומים במדעי הרוח, בלשנות לא בדיוק נחשבת לתחום שמתעשרים ממנו; מי שבא, בא בעיקר כי זה מעניין אותו. ולשאלת האמא היהודיה, "אבל ממה תתפרנס?", עונים בד"כ בהתחמקות כזו או אחרת, או עם איזכור של תחומים "סקסיים" כמו בלשנות חישובית או משהו כזה.

והנה פתאום, במסגרת הכנת מצגת על בלשנות ליום הפתוח בבר אילן שייערך מחר ומחרתיים (1-2.2.2012), התגלגלתי לדף שערער את כל השקפת עולמי על הבלשן העני אך מאושר: לפי הכתבה הזו, בעלי תואר ראשון בבלשנות משתכרים בסופו של דבר יותר מאשר בעלי תואר ראשון במנהל עסקים: "Students who major in linguistics, biology, fashion design, literature, urban planning, food science and philosophy are among those that make more money than business majors.". מאיפה הנתונים המפתיעים האלה? פשפוש נוסף הוביל אותי לדף באתר של חברת PayScale, שמתמחה באיסוף נתונים על מקצועות שונים. ולפי הטבלה שלהם, החציון של ההכנסה השנתית (בארה"ב) של בוגרי בלשנות באמצע הקריירה גבוה ב-200 דולר שלמים מזה של בוגרי עסקים. ואולי כדי לשכנע אותי שזה לא שהם טעו בהגדרת המונח Linguistics, מסתבר שגם בוגרי פילוסופיה או ספרות במצב טוב. (בעוד שבאופן לא מפתיע, כל המקצועות הטיפוליים במצב עגום, לא רק בארץ אלא גם בארה"ב).

אז מה ההסבר לנתון המאד לא צפוי הזה? אפשר כמובן לעיין בדף המעודכן באתר של האגודה האמריקאית לבלשנות, ה-LSA, שמפרט בין השאר תחומי עיסוק אפשריים לבוגרי בלשנות; אפשר גם לראות את רשימת תחומי העיסוק בפועל של בוגרי אנגלית באתר PayScale, שמצביעה במובהק על אחוז גבוה מאד של כאלה שעוסקים בסופו של דברים בתחומים שקשורים לכתיבה, עריכה והוצאה לאור (לא הצלחתי למצוא רשימה מקבילה לבלשנות); אבל מעבר לכל זה הייתי מציע לצאת מהקופסא ולקרוא את הכתבה הזו מ"TheMarker", שאותה הייתי מגדיר כקריאת חובה לכל מי ששוקל ללמוד מקצוע "לא מעשי".

עריכה: והנה קישור לעדות אישית של עוד מישהו שלמד בלשנות ולא נשאר רעב ללחם.

עריכה (28.9.2012): הנה עוד כתבה בנושא דומה – הפעם, על גיוס לגוגל של אלפי בעלי בעלי תארים במדעי הרוח, ועל כמה שדוקטורט במדעי הרוח זו השקעה טובה.

ואם סוף סוף אני כבר כותב כאן בבלוג, שתי התייחסויות קצרצרות לדברים אחרים:

• כתבה ב"הארץ" על שפת ההוראה באוניברסיטאות: אנחנו במחלקה לאנגלית בבר אילן מלמדים בלשנות באנגלית (הרבה יותר משאנחנו מלמדים על אנגלית), ורואים בזה חלק חשוב מההכשרה של הסטודנטים – גם אלה שימשיכו בעולם האקדמי וגם אלה שלא (מה שמתקשר שוב לעניין הפרנסה של בוגרי בלשנות).
• כתבה ב"הארץ" על שינויים בשפה "מלמטה", והמקור (המפורט יותר) מה-New York Times: מעולם לא התיימרתי להבין משהו בסוציולינגוויסטיקה, כך שהרבה מה להגיד על זה אין לי, פרט לכך שנחמד לראות כתבה על בלשנות שמצטטים בה בלשנים אמיתיים ושלא נראית כמו גיבוב של שטויות….

יש כל מיני שאלות על בלשנות שיכולות להוציא אותי מדעתי. רובן הן שאלות של אנשים שבחיים לא שמעו על בלשנות מודרנית, ושחושבים שבלשן הוא מין פילולוג שבזמנו החופשי מחפש במקורות חוקים של מה מותר ומה אסור. אבל אחת השאלות היותר מעצבנות זו שאלה שדווקא באה מאנשים ששמעו משהו על הבלשנות המודרנית: "אתה חומסקיאני?"

ולמה השאלה הזו כ"כ מעצבנת אותי? זה כנראה שילוב של שני דברים: אחד, שאני לא ממש יודע מיהו חומסקיאני. והשני, שבעצם קשור לראשון, הוא שמסתתרת בשאלה קדם הנחה שבלשנים מתחלקים לשני סוגים בדיוק: מעריצים עיוורים של חומסקי, וכאלה שיורקים לכל הכיוונים לשמע שמו. לפעמים השאלה מגיעה מאנשים עם רקע בפסיכולוגיה, שגדלו על "פרוידיאני" ו"יונגיאני". בכל מקרה, ברוב המקרים השואל מניח שהתשובה יכולה להיות רק "כן" או "לא". המשך »

אי שם במזרח התיכון, חי לו שבט מבודד שבשפה שלו אין ביטוי שמקביל ל-Here we go again. אם היה, הייתי פותח בו את הפוסט הזה. כי כמו שקורה במחזוריות של אחת לכמה חודשים, מתפרסם לו בעיתונות דיווח על שבט כלשהו באמזונס שבשפתו אין דרך לבטא ??? (השלם את החסר). בד"כ הפרסום הזה מצטט באופן עמום איזה מחקר אקדמי; ובד"כ אין ממש קשר בין מה שהמחקר האקדמי עצמו טוען לבין הסיפורים הרומנטיים בעיתון.

אז הפעם מדובר בדיווחים על שפה בשם Amondawa, שלפי העיתונים אין בה שום דרך לבטא מושגי זמן. המשך »

עבר כבר יותר משבוע מאז שנתקלתי בשיר המקסים הזה שאמור לגרום לכל בלשן או סטודנט לבלשנות לחייך מאוזן לאוזן (ולמי שרוצה, הנה המילים); סוגריים מרובעים ותכוניות מעולם לא נשמעו כ"כ רומנטיים. המשך »

הנה נושא שההגיון אומר שאסור לי לכתוב עליו, כי הוא נמצא בתפר בין כמה תחומים שבאף אחד מהם אני לא ממש מבין: בלשנות היסטורית, פונטיקה, טיפולוגיה לשונית ומודלים הסתברותיים. אבל לאור השטויות שכבר נכתבו על הנושא, הרבה יותר גרוע זה כבר לא יהיה.

אז כמו שאולי כבר קראתם בעתונים, מחקר חדש של חוקר בשם קוונטין אטקינסון מצא קשר בין עושר הפונמות בשפה לבין המרחק הגיאוגרפי שלה מאפריקה. וכמו שעיתונים אוהבים לעשות, המסקנות הזהירות והלא-חד-משמעיות של המחקר כבר הפכו בעיתונים לאמירה נחרצת: "מוצא כל השפות מאפריקה" המשך »

עוד סיבוב בויכוח סביב שמה של השפה שאנחנו מדברים היום: הפעם, צביה ולדן וגיא דויטשר ב"הארץ" מציגים טיעונים בעד השם "עברית". קשה לחשוב על עוד שאלה הקשורה לשפה שעוררה כאן כזו מידה של עניין בציבור ובתקשורת כמו השאלה העמוסה במטען רגשי (ואידיאולוגי) של שם השפה.

אז קודם כל, כדי להסיר ספקות: לא, אני לא מתכוון להביע כאן עמדה בעד או נגד השם "ישראלית". אמנם אני באופן אישי משתמש בשם "עברית מודרנית", אבל הייתי יכול לחיות גם עם "ישראלית", "עברית ישראלית", "בונגינית", "סיצפנוזית" או כל שם אחר שתמציאו, כל עוד כולנו יודעים על איזו שפה אנחנו מדברים. למעשה, העמדה שאני מעוניין להביע בנושא זה היא עמדה בזכות העדר עמדה; Frankly, my dear, I don't give a damn. המשך »

ספרים שמוקדשים לחקר השפה העברית במסגרת הגישה הגנרטיבית הם לא דבר נפוץ. למרבה השמחה, שני ספרים חדשים שיצאו לפני כחודש הופכים את הנישה הזו לטיפה פחות זנוחה.

הספר הראשון, שפונה לקהל רחב יחסית של אנשים שמתעניינים בשפה (ולאו דווקא לבעלי השכלה פורמלית בבלשנות), הוא הספר "בלשנות עברית תאורטית" שערכה גליה חטב. הספר נפתח בשני פרקים כלליים (אחד מאת טניה ריינהרט, שנפטרה באופן פתאומי לפני קרוב לשנתיים ושהספר מוקדש לזכרה; והשני מאת טל סילוני), שנועדו להציג כמה מעקרונות היסוד של הבלשנות הגנרטיבית, ואחריהם עוד 11 פרקים שנכתבו ע"י בלשנים שונים (שאני שמח להיות אחד מהם). הרעיון מאחורי הספר, בדומה לרעיון מאחורי הבלוג הזה, הוא לאפשר לקהל גדול ככל האפשר של קוראים להחשף לבלשנות המודרנית דרך מבחר של דוגמאות של ניתוח בלשני מודרני. אולי מה שמדגים יותר מכל את הצורך בספר מסוג זה הוא העובדה שבהוצאת "מאגנס" בחרו להדפיס על הכריכה הקדמית, מעל לשם הספר, את המילים "מאגנס – לשון"; נראה שכדי שתהיה קטגוריה "מאגנס – בלשנות" יש צורך בקצת יותר מאשר ספר אחד. באתר ההוצאה אפשר להוריד את תוכן העניינים והמבוא כ-PDF.

הספר השני, שערכתי יחד עם שרון ערמון-לוטם וסוזן רוטשטיין, נקרא Current Issues in Generative Hebrew Linguistics והוא יצא לאור בחו"ל בהוצאת John Benjamins. בניגוד לספר הראשון, מדובר בספר שפונה לקהל של קוראים בעלי רקע בבלשנות גנרטיבית. הספר כולל פרק מבוא ועוד 14 פרקים, שעוסקים בנושאים שונים בתחביר, פונולוגיה, מורפולוגיה, סמנטיקה, פרגמטיקה והלכסיקון. למרות שבשנים האחרונות מתפרסמים הרבה מאד מאמרים שעוסקים בשפה העברית המודרנית, יש משהו מעניין במספר כה גדול של מאמרים שעוסקים באותה שפה שמרוכזים לספר אחד, מה שנותן פרספקטיבה מעט "הוליסטית".

וחזרה לבלוג: אחרי תקופה ארוכה שבה לא היה לי זמן לכתוב כאן, אני מקווה שבחודשים הקרובים אוכל שוב למצוא את הזמן לכתוב פה בתדירות יותר גבוהה מבשנה החולפת.

לא בדיוק בלשנות, אבל בהמשך לפוסט על מנוע החיפוש הסמנטי Powerset, הגיעו עכשיו החדשות הצפויות: מיקרוסופט קונה את פאוורסט. הפוסט בבלוג שלהם שבו הם מסבירים את העסקה נשמע כמו משהו שאפשר לתמצת בארבע מילים: "היינו צריכים את הכסף".

אין לי שום כוונה להסתיר את חוסר החיבה שלי (אם לנסח את זה בעדינות) למיקרוסופט ולמוצרים שלהם (ולמי שתוהה, אני מסתדר נהדר בלי אף תוכנה שלהם). בהקשר של פאוורסט, אני יכול רק לקוות שהמעבר לידיים של מיקרוסופט לא יוליד בסופו של דבר עוד זוועה בנוסח ה-paperclip הנורא, שאולי (?) היה לו איזשהו ידע סמנטי מאד בסיסי, אבל היתה לו גם בעיה לא קטנה בפרגמטיקה. כמו שכל סטודנט לבלשנות יודע, לא מספיק לדעת את המשמעות המילולית של מילה או של משפט, צריך גם לדעת באילו תנאים מתאים להשתמש בהם: מי שבתשובה לשאלה "יש לך שעון" עונה פשוט "כן", מבין אולי את התוכן המילולי (הסמנטיקה), אבל לא מבין את תנאי השימוש בתוך הקשר (הפרגמטיקה). כלל בסיסי בפרגמטיקה, אחד מכללי השיח של Grice, הוא כלל הכמות: תן בדיוק את כמות האינפורמציה הנחוצה, לא יותר ולא פחות. זו כנראה אחת הבעיות שממנה סבל אותו יצור מעצבן ב-Office, שלא היסס בכל הזדמנות לספק אינפורמציה חיונית כמו "It looks like you're writing a letter", ושהצליח להוציא מדעתו כל מי שאי פעם השתמש בתוכנה הזו, כמו שמעידה כמות הפארודיות (למשל, זו, זו, זו או זו). יש כמובן גבול למידת האינטיליגנציה שלה אפשר לצפות; אבל למגבלות הטכנולוגיות הצטרפו כנראה גם שיקולים לא ממש מקצועיים, כמו הרצון להמשיך ולשווק מוצרים שאשת הבוס היתה מעורבת בהם. בקיצור, אני יכול רק לקוות בשביל פאוורסט שהם יצליחו, למרות כל זה, להפוך את הטכנולוגיה שלהם למשהו שלא ייראה כמו עוד מוצר של מיקרוסופט.

אמרתי שזה לא בדיוק פוסט על בלשנות, לא?

מי שקורא "הארץ" בטח ראה את הכתבה ביום שישי האחרון על הירידה במספר הסטודנטים במדעי הרוח. אין ספק שמדובר בתופעה ממשית ומדכדכת. יחד עם זאת, הנתונים בכתבה לגבי מספר הבוגרים בבלשנות נראים לי די מפוקפקים.

לפי הכתבה, מספר בוגרי התואר הראשון בבלשנות מדי שנה מתנדנד בערך בין 20 ל-30; הכתבה מייחסת את הנתונים לות"ת. אלא שהמציאות בפועל קצת אחרת. ראשית, חלק גדול מלימודי הבלשנות בארץ מתקיימים במסגרת חוגים לאנגלית, ולכן המספרים שמופיעים תחת הכותרת "שפות וספרויות אחרות" כוללים כנראה גם לא מעט בוגרי בלשנות. אלא שגם זה עוד לא ממש מסביר את המספרים בכתבה. אין לי נתונים מדויקים, אבל אני יכול לציין למשל שבמחלקה לאנגלית בבר-אילן מתקבלים מדי שנה כ-20-25 סטודנטים למגמת בלשנות, ומדובר בחוג שנחשב לקטן בהרבה מהחוג לבלשנות באוניברסיטת ת"א. אם נצרף את החוג לבלשנות באוניברסיטה העברית (שהניחוש שלי הוא שהנתונים בכתבה מתייחסים משום מה רק אליו), נקבל מספרים גדולים בהרבה מהמספרים שבכתבה.

אז כמובן שהבלשנות רחוקה מלהוות איום על החוגים לכלכלה ומנהל עסקים, אבל עדיין נראה שהצגתה כאחד מתחומי המחקר שהולכים ונעלמים היא טעות גסה. אם מוסיפים לכך את העניין ההולך וגדל בחקר השפה במסגרת תחומי מחקר אחרים (פסיכולוגיה, חקר המוח, בלשנות חישובית וכו'), מתקבלת תמונה הרבה פחות קודרת.