בלשנות אונליין

יש כל מיני שאלות על בלשנות שיכולות להוציא אותי מדעתי. רובן הן שאלות של אנשים שבחיים לא שמעו על בלשנות מודרנית, ושחושבים שבלשן הוא מין פילולוג שבזמנו החופשי מחפש במקורות חוקים של מה מותר ומה אסור. אבל אחת השאלות היותר מעצבנות זו שאלה שדווקא באה מאנשים ששמעו משהו על הבלשנות המודרנית: "אתה חומסקיאני?"

ולמה השאלה הזו כ"כ מעצבנת אותי? זה כנראה שילוב של שני דברים: אחד, שאני לא ממש יודע מיהו חומסקיאני. והשני, שבעצם קשור לראשון, הוא שמסתתרת בשאלה קדם הנחה שבלשנים מתחלקים לשני סוגים בדיוק: מעריצים עיוורים של חומסקי, וכאלה שיורקים לכל הכיוונים לשמע שמו. לפעמים השאלה מגיעה מאנשים עם רקע בפסיכולוגיה, שגדלו על "פרוידיאני" ו"יונגיאני". בכל מקרה, ברוב המקרים השואל מניח שהתשובה יכולה להיות רק "כן" או "לא". המשך »

יש סוגי אנשים שעדיף לא להתווכח איתם. למשל, ילדים בני שלוש וחצי.

אתמול הבן הקטן שלי הסביר לי, בצורה ברורה ושיטתית, שהיום זה מחר. הטיעון הלך בערך ככה (לא במילים המדויקות האלה- זה מהרגעים האלה שגורמים לי לתהות למה אני לא מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו ביד): "אתמול אמא לא הרשתה לי לראות סרט, אבל היא הבטיחה שמחר אני אוכל לראות. היא התכוונה להיום, כי זה היום שאחרי אתמול, אז היום זה מחר, אז אפשר לראות עכשיו את הסרט?"

יכולתי אולי להסביר לו שזה לא בדיוק ככה, שהיום זה לא באמת מחר; שזה לא שהוא באמת עלה כאן על איזה באג בשפה, על איזו לולאה מילולית בזמן שתאפשר לנו להסתובב לנצח במעגלים אינסופיים; שהביטויים "היום", ו"מחר" הם ביטויים דאיקטיים ש"חתיכת" הזמן שהם "מצביעים" עליה היא פונקציה של זמן הדיבור, כך ש"מחר" של אתמול זה לא "מחר" של היום (אבל זה כן "היום" של היום), כמו ש"אני" שלו זה לא "אני" שלי (כי אחרת לפי אותו הגיון, אם א' אומר ל-ב' I love you אז היה נובע ש-ב' לא יכול לענות But I don't love you בלי ליצור סתירה, מה שהיה יכול להיות מאד נוח אם זה היה ככה בחיים). יכולתי אולי לנסות להסביר לו את כל זה, אבל הרבה יותר פשוט לשים לו סרט. מה גם שאחרי הכל הוא צדק, ובאמת הגיע לו סרט, איך שלא ננסח את זה.

כפי שהסברתי בפוסט הקודם, אין לי עניין לקחת חלק בויכוח "עברית" מול "ישראלית". יחד עם זאת, חלק מהטענות הבלשניות שמועלות במהלך הויכוח הזה בהחלט ראויות לבחינה מעמיקה יותר; לפחות בחלק מהמקרים, הפרספקטיבה ההיסטורית המתרכזת בהשפעת שפות זו על זו, אשר שולטת באופן ברור בויכוח הזה, אינה הפרספקטיבה היחידה האפשרית. המשך »

מאמר שהתפרסם בכתב העת Nature טוען שלזרזיר המצוי יש יכולת ללמוד מבנים תחביריים המוגדרים על-ידי אחת התכונות המהותיות ביותר של השפה האנושית: רקורסיה. האם זה אומר משהו על היכולת הלשונית של האדם? המשך »

ב-Language Log התפרסם לפני כמה ימים קטע משעשע בנושא ההבחנה בין יחיד לרבים בשם העצם people אצל ילדה בת שנתיים. כמו שקורה לעתים קרובות ברכישת שפה, ניתן לראות כאן שימוש שיטתי בצורות שכלל לא קיימות בשפת הסביבה: במקרה זה, peoples ו-one people. הכותב (Arnold Zwicky) מנתח יפה את ההגיון הצרוף שכנראה עומד מאחורי צורות אלה, הגיון שאופייני להכללת-היתר הנפוצה בשלבים שונים של הרכישה. שווה קריאה, והעקיצות הקטנות כלפי מצדדי הגישה הנורמטיבית הן בונוס נחמד.

מאמר שהתפרסם לאחרונה מספק עדות מפתיעה לקיום "נושא דקדוקי" גם במערכת הג'סטות של חרשים מלידה, שמעולם לא נחשפו לשפה. המחקר מראה שגם חרשים מלידה שמתקשרים באמצעות מערכת סימנים "ביתית" ולא בשפת סימנים מסודרת מייחדים במערכת זו מה שנראה כנושא דקדוקי, שאופן קביעתו דומה באופן מובהק לאופן שבו נקבע נושא דקדוקי בשפות מדוברות. מחקר זה מספק תמיכה מעניינת להשערה הידועה כ"השערת המולדות", שלפיה מאפיינים מסוימים של מערכת הדקדוק הינם מולדים, והדקדוק אינו רק ידע שנלמד כתוצאה מחשיפה לשפת הסביבה. המשך »

לכאורה, מה יותר פשוט ומובן מאליו מהמשמעות של המילים "אני" ו"אתה"? אבל כשחושבים על כך לעומק, רכישת המשמעות של מילים אלה (השייכות לקבוצה הכללית יותר של כינויי גוף דאיקטיים) מעוררת שאלות לא פשוטות. בפרט, האובייקט שאליו הן מתייחסות עשוי להשתנות ממשפט למשפט: בשיחה טיפוסית, מה שהיה "אני" במשפט אחד יכול להפוך להיות "אתה" במשפט הבא, וחוזר חלילה.

האחיין שלי בן שנה וחצי. הוא אומר "אתה" ומצביע על עצמו, ואומר "אני" כשהוא מדבר על אדם אחר. המשך »

בעיתון "הארץ" התפרסמה אתמול ידיעה על צוות חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב ומאוניברסיטת קורנל שפיתחו מערכת ממוחשבת המסוגלת ללמוד שפה טבעית ללא הדרכה וללא "דקדוק מולד", רק על סמך חשיפה לקורפוס של טכסטים. השאלה שמתעוררת היא האם דבר זה מערער את היסודות שעליהם מושתתת השערת המולדות המקובלת על-ידי חלק גדול מהבלשנים הגנרטיביים. המשך »