לגבי הדיון – השפעות אנגלית – דווקא הרבה צעירים, לדעתי, מניחים יותר מידי השפעות מאנגלית, כי הרבה מהם פחות מודעים ליתר הסאבסטראנדום של העברית המדוברת בא'י כיום, כגון היידיש והלשונות הסלאביות.

משפט שימני – נפוץ גם ברוסית, שהיא שפה אירופאית, הכוונה להעלמות קופולה, ניתוח של התופעה, שנוצרת בכל מיני משפחות שפה – נקרא בלשון המחקר
"zero copula"
http://en.wikipedia.org/wiki/Zero_copula
כמו שניתן לראות אפילו בניתוח המושג באנגלית, ההנחה היא ש'פועל העזר' הקופולה – קיים – אבל הוא 'אפס' זה פרספקטיווה מעניינת.
(רוסית, עברית, הונגרית, ערבית, טורקית), נדמה דווקא שמשחזרים פרוטו-שמית – עם קופולה, מהשורש "כן" "נכון" וכו, לא שזה ממש משנה, פרוטו-שמית היא גם רק דרגה מסוימת בתוך רצף התפתחות שפות אפרו-אסיאתיות.

לגבי אחדאחת, לפי צוקרמן גם בשפות אירופאיות כמו אידיש יש הבחנה כזאת, מה שלמעשה מחזק את הטענה שלו שהעדר ההבחנה בין "עשר בנות" ל"עשר בנים"-ולעומת זאת קיום ההבחנה בין "ילד אחד" ל"ילדה אחת"-הם תרומה של שפות אירופה בהיווצרות השפה שצוקרמן מכנה "ישראלית". אני אומרת "תרומה" ולא "השפעה" כי לפי צוקרמן, הישראלית היא לא תוצאה של "סטיה מהדקדוק של העברית המסורתית" (כאילו העברית כבר היתה קיימת) אלא של הכלאה, היברידיזציה:
http://www.zuckermann.org/pdf/HybridityversusRevivability.pdf

אגב, תודה רבה על הבלוג המדהים שלך!

פזית

"קוטביות מגדרית מוסכמת של שמות ומספרים בזכר ובנקבה התקיימה בשפה העברית ובשפות אפרו-אסיאתיות אחרות. בעברית אומרים עשר בנות ועשרה בנים. שם עצם זכרי (בנים) מתואר על ידי שם מספר נקבי (עשרה) (בישראל נוהגים ללמד שעשרה היא מילה בזכר למרות שמבחינה היסטורית הדבר שגוי מפני שהסיומת "-ה" מצביעה על נקבה). בדקדוק הישראלי המערכת שונה ופשוטה יותר, והקיטוב המגדרי מתבטל: אומרים עשר בנות וגם עשר בנים. למעשה, רוב הישראלים מדברים כך. האם המוכרים בשוק המכריזים על סחורתם קוראים עשרה שקלים או עשר שקל? אף-על-פי-כן, בשל לחצם הכבד של הטהרנים, נוצר בשפה המדוברת מצב כאוטי, לא עקבי, שבו עשר שקל מתקיים לצד שלושת הדודות (בניגוד ל"עשרה שקלים" ו"שלוש הדודות" ה"תקניים"). רוב הדוברים הילידיים אומרים "שלוש עשרה אלף" ואין שום סיבה לחשוב ש"שלושה עשר אלף" נכון יותר." (עמוד 107)

אנסה למצוא לעצמי זמן לקרוא את המאמר אליו קישרת, זה מאד מסקרן אותי.

המסקנה העיקרית שלי מכל הדיון הזה היא שקיימות המון השערות מחקר ("רושם אינטואיטיבי"…) שעל-פניו נראות משכנעות אך אין להם שום משמעות ללא בדיקה מעמיקה באמת, שבמקרים רבים מפריכה אותן. לי זה דווקא חבל, כי אני אוהב שדברים הם אינטואיטביים :)

אבל ייתכן שמה שאני צריך לעשות, פשוט, זה מחקר, שייתן לי אינטואיציה "בריאה" יותר.

כל טוב ושוב תודה,
פלג.

לגבי תרומה סמנטית של התאם: נכון, אתה צודק שיש מקרים שבהם נראה שדווקא הרכיב שעליו זה "רק" התאם הוא היחיד שמסמן באופן מפורש את המשמעות (דוגמא ברורה יותר, לטעמי, היא משפט כמו "אני מבינה", שבו למרות שהנושא מופיע במשפט ככינוי גוף, דווקא ההתאם על הפועל הוא זה שמסמן את המין). יש 2 גישות עיקריות בדקדוק הגנרטיבי לעניין ההתאם, ודוגמאות מסוג זה ניתנות לפעמים כעדות ליתרון של הגישה הפחות רווחת על פני הגישה היותר רווחת. אם בא לך להתעמק, מאמר הסקירה הזה שהתפרסם עכשיו מדבר על הדברים האלה- הדיון הוא די טכני, אבל אם אתה בא מרקע של מתמטיקה אז בטח כבר ראית דברים יותר מפחידים מזה… (קרוב לודאי שכדי להגיע למאמר עצמו יש צורך להיות מחובר דרך מחשב באוניברסיטה).

ובכל אופן, לגבי הגורמים לשינוי בשפה- אלה שאלות גדולות שיש לגביהן הרבה תיאוריות, ואין לי עניין דווקא "למכור" כאן תיאוריה אחת ספציפית. אני באופן אישי לא אוהב תיאוריות בלשניות שמחפשות את ההסברים מחוץ לשפה עצמה, אבל כל אחד והנטיות שלו.

התיאוריות שלך לגבי זכר ונקבה הן יפות מאוד, אבל הבעיה היא שקשה מאוד להוכיח אותן.
למשל כי התפישה שלנו לגבי 'אופי' של עצמים נוטה להשתנות לפי כל מיני קטגוריות חברתיות-תרבותיות; לא מזמן ראיתי למשל משהו על מחקר שבו הראו שהתכונות שמיוחסות לחפצים מסוימים קשורות למין הדקדוקי שלהם בשפה (למשל, הראו לדוברי גרמנית ולדוברי ספרדית תמונה של גשר – אותו הגשר! – וביקשו מהם לייחס לו תכונות, ושמות התואר שהתקבלו, למשל 'חזק' לעומת 'יפה', היו קשורים למין הדקדוקי של המלה 'גשר', שהיא זכרית באחת מהשפות ונקבית בשנייה… ).
למשל כי עניין החריזה והשירה משתנה בתוך תרבות ושפה נתונות עם הזמן; בשירה העברית העתיקה, למשל, לא היתה חריזה, ולעומתה בשירה הערבית העתיקה כן היתה, ובכל זאת הדקדוק של שתי השפות דומה מאוד.
למשל, כי אתה מציג בצורה קצת מבלבלת (לפחות אותי) את עניין הנושא הסתמי ('גומרות הולכות', או במשפט שהסתמי בו ברור קצת יותר: 'איך מגיעים מכאן לרחוב אגרון?'), שהוא מאפיין לשוני שלא קשור דווקא לקיצור.