לכן יש מקום להקפדה במדיה. כמובן שביום יום כל אחד ידבר בדרכו.

מוטב שהבלשנים (קרי, אנשים שמתיחסים בכבוד לשפה תקנית) יעסקו בפתרון הבעיות האמיתיות של העברית, כמו חוסר היכולת של דובר לא משכיל להחליט לגבי הסיומת הנכונה של מילים ברבים – גם אם הוא מצליח לנחש את ה"מיגדר" של המילה. לדוגמה: למה "שולחנות ארוכים" אבל "סכינים ארוכות"? מה עושה את השולחן לזכר דווקא ואת הסכין לנקבה? ואם השולחן הוא זכר, אז למה סיומת נקבית למילת הרבים? למה מלמדים את ילדי ישראל שבמקרה של ספק לגבי המיגדר של עצם דומם עליהם לבדוק את צורת התואר שנשמעת נכון (ארוכים או ארוכות) כדי לדעת את התשובה? ברור שאף דובר (עולה) חדש לא מצויד כראוי לבצע מבחן זה והתוצאה הבלתי נמנעת היא יצירת "רף לשוני" מיותר שמכשיל את העולים ואת אלה שנולדו ברקע דמוגרפי "מאותגר" (סליחה על האמריקניזם).

אם אתם רוצים לבצע רפורמה חיונית בשפה, עזבו את השטויות של מחלקת הקריינות בקול ישראל ועסקו במה שחשוב באמת. דוגמאות:

1. הוספת תנועות כתובות, לפחות תנועות עיקריות (ללא הבחנה בין קצרות וארוכות) כדי שכולם יוכלו לקרוא את הכתוב בעיתון ובשלטים, בהיגוי פחות או יותר מובן (ה-Geek-ים כמובן יבטאו את המילים "נכון" יותר, תוך שימוש מתייפיף בצלילים גרוניים, ואבחנה "נכונה" בין קמץ, פתח, קמץ קטן, חתף פתח, ובין תו דגושה לתו רפויה).
2. סילוק מרבית (אם לא כל) ה"יוצאים מהכלל", דוגמת המגדר של שולחנות, גם אם מדובר בצלילים שלנו נשמעים עכשיו "לא נכונים". בעוד 100 שנה – אם ישאר מישהו דובר עברית – הצרוף "שולחנות ארוכות" (או שולחנים ארוכים) ישמע לו טבעי ונכון יותר מ"שולחנות ארוכים".
3. סילוק המכשלה של דגש בעיצורים המשנים את צלילם בשל המיקום במילה, דוגמת ב', כ', פ' בראש המילה (דגושים) לעומת מיקומם לאחר ו' החיבור (רפים). המטרה: היגוי קונסיסטנטי של עיצורים ושל מילים. המחיר: לדור שלנו הדבר ישמע כטעות הגייה מביכה, כמעט שלשון הבדיחה "כל קצין וכצין". אבל באמת אין צורך חיוני לשמר את הכללים העתיקים האלה – רק משום שהם מאפשרים אבחנה בין משכילים לעם הארץ. אפשר לחיות עם זה כפי שלמדנו לחיות עם ב',כ',פ', דגושות בראש מילה אחרי מילה המסתיימת באותיות א'ה'ו'י' "פתוחות" (במקורות מסורתיים: "ימלא כבודו" – הכף רפה, "רצה בנו" – הבית רפה).
4. העשרת השפה במילים חדשות המאפשרות הבחנות דקות ומשמעותיות בין מושגים קרובים אך שונים. תכונה זו נותנת לאנגלית את היכולת המופלאה (יותר מכל שפה אחרת) להביע בדיוק וחד משמעות רעיונות מורכבים וטיעונים "סבטיליים". בעברית זה בלתי אפשרי כמעט, משום שחסרות מילים מסורתיות למושגים בני פחות מאלפיים שנה – והמחדשים עסוקים בעיקר בסתימת פרצות בשפה הטכנית.
5. כל המאמצים צריכים להיות מרוכזים בהוספת גמישות, בהירות, ופונקציונליות לשפה תוך התיחסות לדרישות החיים בהווה ובעתיד, ופחות בניסיון ל"חדש ימינו כקדם". אני מעריץ את אליעזר בן-יהודה שבזכותו אני מדבר עברית ולא אידיש, אבל מה שהיה נכון לחלוצי תחית השפה לא בהכרח נכון היום.
6. הדבר היחיד שחובה לשמר בעברית ה"משודרגת" היא היכולת של קורא בן זמננו לקרוא ולהבין (בדרך כלל) טקסטים עתיקים (למשל ספר תורה) בצורת הכתיבה הקדומה שלהם. שפה היא דבר חי ולכן עליה להתפתח על פי צרכים משתנים, אך היא גם עוגן תרבותי שכדי להתקיים עליו להיות נטוע היטב במסורת.

מן הסתם כל צורות הגזרות נולדו מסחף לצורות משנה של משקלים בגלל קשיים בהגייה, כלומר מוקשים פונטיים. מן הסתם כל הגזרות הן פשרות של זמרים ונואמים ודוברים סתם, שבמקום לבנות את הצורה לפי המשקל "מרחו" אותה בשביל שהשורש יוכל לשרוד בקסרקטין של משקלי הבניין.

לכן מן הסתם זוהי פשרה. לכן דווקא הגזרות הן עדות לנכונותה של השפה להתפשר לפי צורכי נוחותו של הדובר, כלומר דווקא הן הוכחה לכך שטעותו של הראל מויאל אינה מביכה כלל וכלל.

זאת ועוד, מי שאומר MEKIR מזהה שהצורה אינה סדירה, שכן חסרה אות שורש.
מי שאומר MAKIR מן הסתם או זוכר את לימוד מערכת הפעלים והגזרות, או, מה שנראה לי סביר יותר, ברוב המקרים אינו מבחין שהוא משתמש בצורה לא סדירה של המשקל. אזיי מקרב מי שאינם זוכרים את לוחות הפעלים, דווקא מי שאומר MEKIR ניחן בהבחנה חדה יותר. אלו דברים ששייכים ספציפית למקרה הזה, ומחזקים עוד יותר את טיעונך שלעיל.

הניחוש שלי: בעוד זמן לא רב, כל חפ"ן תיהגה ב"הפעיל" כמו נעו"י, ולא יעזרו לא משמרות האקדמיה, לא משמרות רשות השידור ולא בין דין.